מה לדעתך ימגר את הווירוס? האם יש איזשהו קשר בין ההתנהלות האנושית שמשפיעה על היווצרותם או היעלמותם של וירוסים?

"אפשר לקבל תשובה לשאלה הזו מגוף האדם. למעשה כל האנושות הפכה להיות גוף אחד, שאם הוא רוצה להמשיך לשרוד, הוא צריך להתנהג כמו גוף האדם. הרי הגוף שלנו כל הזמן חשוף למחלות, יש המון חיידקים ווירוסים באוויר, כל מיני מזיקים כל הזמן נמצאים סביבנו, אז למה אנחנו לא כל הזמן חולים?

מפני שבכל פעם שמגיע איזשהו חיידק או וירוס, מערכת החיסון מאתרת ומשמידה אותו. וגם אם תא מסוים בגוף נדבק באיזשהו וירוס, יש כל מיני מנגנונים שבאמצעותם הוא מבודד את עצמו מהסביבה שלו, כדי להגן על שאר הגוף.

וזה די דומה למצב שקיים כרגע בעולם. אם אנחנו רוצים לשמור על כללות האנושות ולא רק על עצמנו, אז חוקי הבידוד האלו הם הדאגה לגוף הכללי שלנו. אדם עכשיו צריך להגביל את הפעילות שלו ולהגביל את מה שהוא עושה בשביל לשמור על כולם. ובגוף הביולוגי, תא שלא שומר כך על הכלל בעצם הופך להיות תא סרטני. אם לא אכפת לו משאר הגוף והוא מתחיל לגדול על חשבון הגוף הכללי, הוא סרטן".

את בעצם מדברת כאן על ערבות הדדית?

"כן, כל הגוף שלנו באופן טבעי פועל בערבות הדדית. כל תא מתייחס אל עצמו כאל חלק מהגוף הכללי, הוא לא מתייחס לעצמו בצורה אישית. העובדה הזו לא מבטלת את התרומה הייחודית ויוצאת הדופן שלו לגוף הכללי. אבל ההרגשה שלו, החיות שלו היא לא בתוך עצמו אלא בתוך כולם".

כולם עכשיו מוחאים כפיים לכל המדענים ולאנשי הרפואה שעובדים ימים כלילות. איך ההרגשה שאתה מקבל פתאום כפיים וכל העיניים מופנות אליך ואתה נמצא בחזית?

"זו אכן חוויה מיוחדת להרגיש הערכה לדברים שכאילו הפכו להיות מובן מאליהם. באופן שגרתי כל אחד עובד בעבודה שלו ותורם לחברה בהתאם לכישורים שלו, אבל עכשיו קורה משהו מיוחד. רוב המגזר הרפואי עובד מסביב לשעון באמת כדי להצליח להגן על כלל האוכלוסייה מההתפשטות של הווירוס.

יש כאן מעין מלחמה של כולם ביחד בווירוס הזה שהגיע אלינו. הצוותים הרפואיים נמצאים כרגע בחזית של המאבק הזה, ולהרגיש מקרוב את המסירות של כולם זו חוויה מאוד מיוחדת, וגם הערכה של כולם כלפי המסירות הזו מורגשת. ימים מיוחדים ללא ספק".