מי את ישראל?

מהרגע שבו כף רגלי ירדה מהמטוס, החום שלך סנוור אותי.
את פגישתנו הראשונה בטיילת, בעודי פוסעת שם עם הורָי, לעולם לא אשכח.
עם סנדלי אצבע ושמלת סרפן לבנה שלא הפסיקה להתנופף ברוח, הרקדת שם את העם שלך.
וככה בפשטות, חיברת בין אנשים על הרחבה, שרגע לפני כן היו זרים.
הבטתי בך מהצד ולחיי האדימו כשהתחננתי לאִמי שנתעכב שם עוד רגע.

מאז היו לך עוד אלף פנים.
של המדריכה עדינה מהאולפן, שעבדה איתי על ר' ו- ח' צבריות.
של המורה אביבה, שגרמה לכיתת ב' 3, לחבק אותי אל חיקם.
וגם בפניה של המ"כית מורן, ששום כובע דיסטנס לא יכול היה להסתיר את ליבה הרך.

זו שידעה להוריד מחלקה שלמה לשכיבות שמיכה ואז לצעוק איתנו יחד בקול צרוד ש"קשה יש רק בלחם!".
ואז באווירת סוף מסלול, היא תנגב את הנותר מאריזת שוקולד "השחר" ותבקש שלא נשכח למרוח ממנו גם על "הקשה" של החיים.

וכיום, כשאת בוכה בשקט אל הכר בלילה, ותוהה לעצמך היכן אבדה העצמאות שלך בין כל הסירים והחיתולים, הייתי מתה לגנוב אותך לחגיגות בכיכר העיר, לשים לך בשיער קשת עם שני דגלים מהבהבים ולראות את הברק בעינייך כשתראי תפוח מקורמל על מקל.

"זה מזכיר לי את אבא שלי", תספרי לי בעודך נוגסת ונזכרת בכתפיו הרחבות שנשאו אותך עד קדמת הבמה.
וכשנקום מהדשא, את תלכי לאיבוד בין העם שלך.

כן, זה ההוא עם המזג החם על הכביש.
אותו אחד שמסרב לצאת פראייר, אבל דווקא כשהוא מפנה את התור בסופר לאימא עם פעוט במנשא, הוא יוצא הכי גיבור בעינייך.
כי מי כמוהו יודע לפוצץ לך ת'לב לאלפי זיקוקים?

וכשתחזרי הביתה בשעת לילה מאוחרת את תבטיחי לעצמך בקול חרישי,
שכמו שאת לא מפקידה את ביתך הפרטי לידיים זרות, כך גם לא תפקירי את עמך שם בחוץ.
זה שזקוק לך עכשיו יותר מתמיד. כי מי כמוך יודעת למרוח את הכול בשוקולד או לזקק עליו סוכר חם ואז לנווט את כתפיו קדימה?

את העצמאות שלך תמצאי כשתחברי ביניהם, כמו אז, על הרחבה. כפי שאת מלכדת סביב הדאגה את משפחתך יום יום.