תפריט
תפריט
"אבי וסבי היו בעלי בית דפוס. הם עסקו הרבה מאוד בתקשורת הכתובה, באהבה למילים, ומגיל קטן מאוד ראיתי מקרוב איך זה עובד. כבר בילדותי הרגשתי שאני רוצה להיות מישהי שמביעה דעה" מספרת יהודית.
"גרתי בסמוך לאבא חושי, ראש עיריית חיפה המיתולוגי,וקומה מתחת ליוסף אלמוגי שהיה שר העבודה.
כל חיי ראיתי תקשורת בפעולה. אז אני זוכרת מאורעות רבים וחשובים בחיי האומה, אבל לא זה מה שהשפיע עלי. אני במיוחד נטיתי לראות איך בני אדם חווים את חיי היום-יום שלהם. פעם למשל היה מקרה מול הבית שלי, הירקן היה בדרכו הביתה ופחות ממאה מטרים מביתו, הוא צנח ומת משבץ.
הייתי ילדה קטנה, צפיתי בחלון איך מנסים להציל אותו, ובצדו השני של הרחוב אני רואה את בנו ואת בתו מחכים שאבא יבוא מהעבודה ולא יודעים את מה שאני כבר יודעת. אני זוכרת את המקרה כאילו הוא קורה עכשיו. מאז ועד היום מאוד מעניינים אותי רגשות של בני אדם, והיכולת לפענח אותם".
בגיל 14
יש רגע מיוחד שאת זוכרת מעבודתך התקשורתית?
"אין רגע אחד שאני זוכרת כי תמיד עסקתי בסקופים. העבודה העיתונאית שלי התחילה מהרגע הראשון במקרה, נקלעתי לאירוע של רצח מזעזע שהסעיר את המדינה. כתבתי עליו והוא מיד נכנס לעמוד ראשון מכורח הסיפור. ואז התברר לי שאני לא יכולה שלא לכתוב אלא לעמוד הראשון. אני רוצה להיות סקופרית".
המילה שהעיתונאי כותב הופכת למשהו שמזין את הקהל, אנשים חיים לפי זה, ויש פה אחריות עצומה. איך ראית את זה במהלך עבודתך?
"שאבתי כוחות רבים מהתנ"ך, למרות שאני לא אישה דתית, לדעתי ספר הספרים הוא ספר חינוך פר אקסלנס לכל עיתונאי. החיים והמוות ביד הלשון".
כתבה על הפיגוע בדולפינריום – יהודית יחזקאלי מראיינת את השרה לימור לבנת שהגיעה לבקר את הפצועים
המילה "תקשורת" באה מהמילה "קשר", לקשר בין אנשים, אבל הרבה פעמים רואים שאנחנו משיגים תוצאה הפוכה. איך את רואה את האחריות של האדם שכותב את המילה?
"את ייחסת למילה תקשורת את המונח קשר, אבל הוא גם יכול להיות שקר, זו אותה מילה בשיכול אותיות. לכן בסולם הזה שבין ה- 1 ל- 10 אנחנו תמיד מתרוצצים, האם כל מה שדיווחנו הוא אמת? ומהי האמת? האם אנחנו יודעים את כולה?
אני זוכרת את תת אלוף ארז גרשטיין, שהיה מפקד כוחות צה"ל בדרום לבנון ונהרג יחד עם אילן רועה ז"ל, שהיה עיתונאי בקול ישראל. הם נסעו בג'יפ ועלו על מוקש בלבנון, ואי אפשר היה לראיין את ארז גרשטיין כי הוא לא הסכים בחייו להתראיין הרבה. אשתו הלכה לאור זכרונו בדרכו ולא הסכימה שיראיינו אותה.
היא נשארה עם ילד מאוד קטן בבית, בלול. שלחו אותי מטעם ידיעות אחרונות לביתה שבצפון לראיין אותה, למרות שהיא סירבה לכולנו במשך הרבה מאוד זמן. נסעתי לשם עם הצלמת אביגיל עוזי, והצלחנו לראיין אותה על ארז הנערץ, רק מפני שהיא נזכרה שבמוצאי שבתות הייתי משדרת לרדיו תכניות על אירועים פליליים שקרו באזור שלי. וארז, כשהיה נוסע הביתה לחופשות, היה מאזין לתכניות האלו.
אז הנה לשאלתך, מה נכון, מה אמיתי, מה כדאי? הכול היה לפניי, לא ידעתי אם הכתבה תצליח או לא, ואני נאלצתי להכאיב לה בכתבה כי החזרתי אותה לשכול, למוות, למשהו שהיא רצתה לברוח ממנו. אבל המחשבה שלי הייתה שדמות הרואית כזו היא אישה שהציבור הרחב חייב להכיר.
והנה אני רואה לקראת יום הזיכרון 2020 את הרמטכ"ל שלנו בא לבקר את הבן של ארז שהיה אז בלול כשראיינתי אותה. ילד יתום שעוד לא ידע שהוא יתום. והיום הוא חייל בגולני כמו אבא שלו, אדם יקר בעל ערכים, שהרמטכ"ל בא לברך. באותו רגע הרגשתי שעשיתי עבודה נכונה כשבאתי לראיין את אמו האלמנה הצעירה, למרות שבאותם ימים לא הייתי כל כך שלמה עם הריאיון.
שנה לאחר הריאיון הזה לקיתי בלבי, אושפזתי במצב של כמעט מוות וניצלתי. אביגיל עוזי, שהייתה הצלמת איתי, באה וצילמה אותי. הפכנו את זה לכתבה עיתונאית. כעבור כמה שנים אביגיל עברה את אותה חוויה אצל אותו הרופא, פרופסור אודי רענני, נותחה והחלימה.
לפני שבוע דיברנו אביגיל ואני וחשבנו יחד. שתי נשים, היא צלמת מהוללת ואני עיתונאית לשעבר. מי אנחנו, מי שם אותנו להיות כאלו ובאיזו זכות אנחנו פועלות? אבל בשורה התחתונה, כשאני רואה את הילדים הנפלאים שלי ואת שתי הכלות היקרות שלי, שהמשפט "ואהבת לרעך כמוך" הוא הערך שלאורו הם הולכים בחייהם, אז אני אומרת, מתאים לי. עשיתי טוב".
ראיון עם יצחק רבין לקראת חתימת הסכם השלום בוושינגטון עם ערפאת
אם היית מקבלת היום את עמוד השער, מה היית כותבת על הסיפור של ימי הקורונה, על הסגר, הפחד מההידבקות והשינוי החברתי שכולנו עוברים?
"ברור לי מאוד על מה הייתי כותבת – זה קרה לי לפני שבוע, כשדיברתי עם בני ליאור בטלפון. שלושת בניי – ירון, ליאור ועידו גרים מולנו, אנחנו לא יכולים להיפגש בגלל הקורונה וגם כמובן לא לפגוש את הנכדים אלא רק לראות אותם בזום. בעלי מומו ואני נאלצנו להיות בבידוד מסוף פברואר וזה לא פשוט.
לפני שבוע בני ליאור שואל אותי "מה נשמע אמא?", ואני עונה שכבר כמעט חודשיים בבידוד, קשה. ואז אני שואלת אותו, "ואיך אתה?" והוא עונה לי, "אני בבידוד כמוך אבל ממש נפלא לי". אני שואלת, "מה? נפלא?!" והוא אומר, "כן, אני כל כך עסוק, כל כך נהנה, שאפילו אם אני אהיה בבידוד עוד חמש שנים אני לא ארגיש את זה, כל כך טוב לי. אני עם המשפחה בסלון, במטבח, עולה לחדר ועובד, יורד למטבח ואוכל. ואני נהנה, נהנה, נהנה".
ופתאום, בשנייה אחת הפירמידה שלי התהפכה. זה נכון, ממש טוב לי, הקורונה עשתה לי טוב! לא נעים להגיד, אבל הקורונה הרוצחת עשתה לי טוב. מסתבר שהבן שלי שינה לי את תפיסת המציאות, לא יאומן. הוא בעצמו לא יודע שהוא אמר לי את הסקופ של חיי. הוא הראה לי כמה טוב דווקא עכשיו".
יהודית ובעלה מומו, עומדים ביום הזיכרון ליד דגל ישראל בצפירה לזכר חללי צה"ל ומערכות ישראל
כן, אני מכירה את ליאור, טלי והילדים וזו באמת זכות גדולה. זמן רב רציתי לראיין אותך, ועכשיו אני רואה למה, משפחה כל כך מדהימה היא תמיד פרי העבודה וההשקעה של האמא. הרי יש משהו במהות של האישה שהיא המחנכת.
אז מה את מאחלת לכולנו, לנשות ישראל והעולם כולו? איך לממש את הערך החינוכי שקיים בנו כדי שבאמת כל רגע יהיה משמעותי?
"את שואלת איך אנחנו יכולות לממש, ואני מוסיפה ואומרת, אנחנו לא יכולות שלא לממש. הרי זה בתוך הדי-אן-איי שלנו כנשים, אנחנו נוצרנו כדי לממש. כשאומרים "עקרת הבית", היום לא כל כך ברור המושג הזה, אבל בעצם אישה היא עיקר הבית.
והיא הולכת על גשר צר מאוד, כי אם היא לא עיקר הבית ברמה הערכית, ברמה המשפחתית של להשלים את הבית כחטיבה מאוחדת, אז עלולה לעקור את הבית. הכוחות בידיה, הגברים נחשבים לכוח החזק ואנחנו לכוח שצריך להעצים. הנשים הן הכוח המאפשר למין השני להסתדר עם העולם ולשמור עליו.
אישה מממשת את עצמה בכל האופנים – בהיותה אמא, בהיותה רעיה, בהיותה אחות, אנחנו רואים את זה תמיד. אגב, הנשים היהודיות והישראליות היו עיקר הבית תמיד, את רואה את זה בתנ"ך בכל מקום.
ראיון עם שמעון פרס שבא לביקור במושבה גדרה
דבורה הנביאה, שרה אמנו, ארבע הנשים, כל הלוחמות, כל הגיבורות. לאישה יש כוח מדהים אינטואיטיבי, היא בדי-אן-איי שלה כפי שאמרתי פנויה לכוח, ולכן האמירה שלה לחברה היא אמירה טוטאלית: צריך להיות טוב, צריך להיות ביחד.
החברה בנויה על הכוח של הנשים לממש את הטוב בעולם, את השפע בעולם, את יכולת הנתינה. לכך אנחנו ראויות. ברגע שאנחנו לא מבינות את זה, אנחנו מפירות את האיזון העדין של העולם כולו גם מבחינה ערכית וגם מבחינה אנושית. הבאת הטוב והשפע לעולם, זה תפקיד האישה, כך אני מאמינה".
© כל הזכויות שמורות לישראלית – עיתון נשי חברתי
מבית קבלה לעם
הצהרת נגישות