בין המדפים גיליתי הרגשה חדשה

אחרי חודשיים של סגר, יצאתי לסידורים הכרחיים. אני נעמדת ליד אחד המדפים. כבר שכחתי את ההרגשה של להביט במוצרים, לבחון, לבחור.

פתאום מכה חזקה מכה בגבי. הגוף נע קדימה מהחבטה ונאקה משתחררת מפי.

עגלת סופר עמוסה "נכנסת בי". בשניה שסובבתי את הראש, למולי ניצבת אישה צעירה, נמוכת קומה ומתחילה ממש להתנצל ולהביע חרטה. היתה בינינו הרגשה, שכל חודשי הסגר והבידוד נפגשו פה, בין שתי זרות, בנקודה אחת.

בסיטואציה אחרת אולי הייתי מרגישה את הכאב אבל הפעם הרגשתי את הלב שלה היוצא מדאגה, היא עמדה עוד כמה רגעים, ורק כשראתה שאני בסדר ממש, המשיכה לדרכה.

לכאורה, רגע רגיל, יכול לקרות, ברור. אבל איפשהו אחרי ימות הסגר, כנראה שמשהו בנו השתנה, משהו סובב את הלב שלנו לאחרים, ולו בטיפה. המרוץ המטורף של החיים שירד בכמה הילוכים, מפנה מקום להרגיש, שיש עוד מישהו פה לידי, ואולי אנחנו לא עד כדי כך זרים. כי בכל זאת את אותו הדבר עוברים.

ובכל זאת, עדיין מחיצה מפרידה בין הלבבות. ויש בי תקווה שעוד צעד, עוד קצת מאמץ, כל יום מחדש, נלמד כמה אנו תלויים זה בזה, בכל, ונלמד איך ליצור קשרים טובים בינינו, שהרי עוד ניתן להרגיש את ענן האגו הדורסני, שעדיין הרשמים ממנו חיים בנו, ונבין סוף סוף, ש"כאיש אחד בלב אחד", הוא המצב שיביא לנו את הרוגע, האושר וסיפוק – או אז המחיצות יהפכו לחוטי חיבור ששומרים על כולנו.