זהירות! הצונאמי בדרך

ב- 26 בדצמבר 2004, בשעה 9:30 בבוקר רגיל ושליו בקו-לנטה, תאילנד, גל במהירות יוצאת דופן טס על פני הים לכיוון החוף, הרטיב את עובדי החוף המופתעים, התרסק מעבר להם וגרר כמה כיסאות אל תוך הים.
ליסה אנקרמן, אז ילדה בת חמש עשרה, צילמה את הגל ותיארה הרבה ממה שקרה אחר כך. ״בהתחלה״, היא מספרת, "אנשים נותרו על החוף ובלבול התפשט בקרב המקומיים והתיירים. התגובה הייתה הלם אבל בכל זאת גם שעשוע. אבל בזמן שאנשים התבוננו בכיסאות נסחפים לים, רעש עצום כמו שאגה אדירה מילא את האוויר והמבטים המשועשעים הופנו אל האופק, לקלוט קיר של בוץ ומים מתקרב במהירות. בהתחלה ניסיתי להבין מה אני רואה ואז מסביב התחילה בהלה מוחלטת."
אנקרמן, צעירה וספורטיבית, תפסה את אחותה הקטנה ורצה במעלה הגבעה הקרובה. הן שרדו, אך באותו יום כמעט רבע מיליון בני אדם קיפחו את חייהם בצונאמי.
רעידת האדמה שגרמה לצונאמי הייתה השלישית בגודלה שנרשמה אי פעם ונמשכה בין שמונה לעשר דקות, שזה הזמן הרב ביותר שנצפה אי פעם לרעידת אדמה. יחד עם זאת, ברוב המוחלט של אזורי החוף סביב מוקד הרעידה, לא נשמעה אזעקה לפני בוא הגלים.
במידה מסוימת אנחנו דומים היום לאותם צופים תמימים בחופי הים של תאילנד בשלב של השעשוע. אנו חושבים שהקורונה היא רק גל קצת גדול מהרגיל שיקח איתו כמה כסאות כשהוא נסוג וזהו. אלא שסביר יותר שזו תחילתה של סדרה של גלים, שבעקבותיה העולם שלנו ישתנה מאוד.
העולם החדש מתגבש מתחת לפני השטח כבר שנים רבות ודורש מאיתנו טרנספורמציה ביחס שלנו לעולם- לטבע ולחברה האנושית. מהפכה בתפיסה של המציאות מסביבנו – מעבר מראיית העולם דרך עיניים אינדיבידואליסטיות אל תפיסתו דרך עיני הקולקטיב. אנחנו עדיין מתנגדים למעבר, האגו שלנו אומר לנו שזה רק גל ובקרוב נשוב לחגוג את החיים, לרוקן את כדור הארץ ולנצל כל מי שאנחנו יכולים, במכוון או שלא במתכוון. לכן אנחנו חוגגים בלי מסכות ללא התחשבות באחרים, ונאבקים להחזיר את שיטות הכלכלה האגואיסטיות הישנות לפעולה. אלא שהאגו שלנו מטעה אותנו.