חוויית האלימות הראשונה שחוויתי הייתה בגיל תשע. אני לא זוכרת אפילו מה הצית את יצריה של החברה הטובה ביותר שלי, שגרה ממש דלת מולי. כל מה שאני זוכרת זה אותה ואת שתי אחיותיה הגדולות עומדות בכניסה לביתן. הדלת פתוחה, אני ניצבת מולן, והן צועקות עליי ומטיחות בי קללות בזו אחר זו, מילים שעד אז עוד לא ידעתי על קיומן. פתאום, בלי כל הכנה מוקדמת, אחת מהן זרקה לעברי בחוזקה מברשת שיער שפספסה אותי במילימטרים ספורים והתנפצה על רצפת הבית.
אני זוכרת שעמדתי שם קפואה. הלב שלי הלם בחוזקה. לא יכולתי אפילו להיכנס ולסגור את הדלת. אחי הגדול ששמע את המהומה, ניגש הזיז אותי אחורה וטרק את דלת הבית. הטראומה הייתה גדולה. חשתי צורך ללכת לישון מייד. שאט-דאון. התעוררתי לזוג עיניה המודאגות של אימי, כשהיא רוכנת מעליי, מחבקת, שואלת מה קרה. כשסיפרתי לה על התקרית היא הייתה נסערת ומלמלה משהו על כך שאפשר להגיש תלונה במשטרה, אבל היא מעדיפה לדבר תחילה עם השכנה. וכך היה. היא דיברה עם האם, ויחד הן מצאו דרך ליישר את ההדורים. אימא הרגיעה אותי, השכנה הרגיעה את שלושת בנותיה ומספר ימים לאחר מכן חזרנו להיות החברות הכי טובות.
אני מנסה לדמיין איך התסריט הזה היה נגמר לו אימא שלי הייתה בוחרת להשתלח בשכנה. לבטח זה היה נראה כמו אחד מהמקרים שאנחנו שומעים עליהם יותר ויותר בתקשורת.
רק בחודש האחרון גבר בן שלושים הותקף באלימות קשה בסופר כי בטעות הוא הזיז למישהו את עגלת הקניות, צעיר תקף בבית הפנקייק את העובדים והשליך כיסאות משום שלא קיבל את השולחן שביקש, נהג אוטובוס הותקף באגרופים במהלך נסיעה, רוכב אופניים צעיר בכפר סבא דחף ונגח בראשו של נהג שצפר לו, ונהג צעיר נדקר ברכבו בבני ברק – וזה ממש על קצה המזלג, או על קצה הסכין.
פרויקט מיוחד של המשרד לביטחון הפנים בשילוב עם המרכז הישראלי לסטטיסטיקה חושף כי על פי אומדנים, כ-620,000 אירועי אלימות מתרחשים בכל שנה וזה מבלי לכלול את אירועי הבריונות ברשת. איך הגענו לכאן? מי מסוגל לעצור את האוטוסטרדה של האימה? ומה עלינו לעשות כדי להילחם בסטטיסטיקה?
אני לא מומחית גדולה אבל יש בי ידיעה פנימית מזוקקת וברורה שנשים יכולות להפוך את הסטטיסטיקה על פיה. למה? כי אנחנו בנויות אחרת. אפילו מבנה המוח שלנו מוגדר לחשיבה יותר אמפטית, עגולה, רכה ופחות תוקפנית ומתנצחת. כמו שאימהות יעשו הכול כדי להגן על ילדיהן בין כותלי ביתן, כך גם אנחנו, אלו שבכוחן לפעול למען השכנת שלום-בית ברחוב, בעיר, במדינה ואפילו ברחבי הרשת. לא באופן ישיר כמובן להתערב ולהפריד את הקטטה הבאה, אלא בכך שנשמיע את קולנו, שנדרוש, שנעשה יד אחת ולא נסכים להפוך לעוד מספר בסטטיסטיקה. אין לי ספק שקולנו יישמע, וישנה את המציאות המדממת שבה אנחנו חיים.
בדיחה עתיקה מספרת על מדען שישב ובדק את כמות המילים שאומרות נשים בממוצע בכל יום מול כמות המילים שגברים אומרים בממוצע ביום ומצא שנשים מדברות כפול מגברים. כשהוא ערך תצפיות הוא גילה שכשהאישה פונה לגבר ואומרת לו משהו אז הגבר כמעט תמיד עונה לה: "מה?" והיא נאלצת לחזור על הכול פעמיים. ובאמת, לנשים יש תכונות ונטיות שלגברים אין. היכולת הוורבלית היא נחלתן של נשים כמחנכות, כמשכינות שלום, כמגשרות. אז למה שלא ניקח את התכונות האלה ונדאג שהבית שמחוץ לבית, יהיה בטוח כמו הבית שבפנים? אני בטוחה שאם נרצה, נוכל זאת לעשות, כמו שאימא שלי והשכנה עשו אז, לפני יותר משלושים שנה.
© כל הזכויות שמורות לישראלית – עיתון נשי חברתי
מבית קבלה לעם
הצהרת נגישות