לרוץ עם סוויצ'ר

האמת היא שכשאני חושבת על זה עוד קצת, אני בעצם לא כזאת קטנה. בכל מה שקשור למשפחה שלי אני הגיבורה הראשית, המובילה. מלכה שמנהלת ממלכה. לפעמים באופן כושל ביותר, אין מה לומר, ובכל זאת, לאן שאסובב את ההגה, הספינה האהובה והרעשנית שלי תסתובב. וזאת, גבירותיי, עובדה. האמת שזו עובדה נהדרת, לדעת שתוך כדי שאני יושבת עכשיו בבית וכותבת, נמצאות איפשהו במרחב אינספור נשים שמולכות, כל אחת על הממלכה הפרטית שלה. לאחת זו המשפחה, לשנייה מקום העבודה, לשלישית היא עצמה. מה שברור הוא ששם, כל אחת שמה את כל כובד משקל הרצון שלה.

ואם נחזור שנייה לרצון לשנות את העולם, לא נראה לי שהעולם מצידו מותיר לנו איזושהי ברירה. יותר נכון יהיה להגיד שהוא צועק לנו ממש חזק אל תוך האוזן, בוכה ומסביר שלא מספיק לנו להיות גיבורות גדולות עבור החלקה הקטנה שלנו, שהוא משתגע, שהוא לא יכול בלעדינו.

נראה שהגענו לזמנים מיוחדים כאלה שאין יותר גיבורות יחידות שיכולות לחולל שינויים ממשיים. העולם זקוק לכוח גדול יותר מכוח האינדיבידואל כדי להתרפא. הוא זקוק לרצון עצום, חזק ומשותף. והנה, הם כאן, סביבנו, הרצונות הפרטיים האלה שלנו, פזורים, אישיים, מצומצמים ומלאי געגועים. האשליה הזאת, שאנחנו נפרדות, בואו נשבור אותה, נרצה ביחד. זה יעשה שינוי בעולם.