בני חושך

אתם רוצים לדעת מי האשם ברצח הבא? אנחנו. חד משמעית אנחנו. הנער הבא שיידקר, הילד או המבוגר שיותקפו באלימות, הכותרת על הרצח הבא – הכול אנחנו. במו ידינו אנחנו מאפשרים לסיפורי זוועה, לסדרות שמראות נערים שדוקרים, צעירים שקללות הן אוצר המילים היחיד שלהם, להיות משודרות בערוצי הטלוויזיה והמדיה.

ברצח הבא, כשאותה אימא או אבא יבכו את נפשם וחייהם יהרסו כליל, אותו נער או נערה שייכנסו למעגל הסמים, אותם חרמות, אותה אלימות קשה וחודרנית, אותו אונס. אנחנו. אנחנו האשמים. כי אנחנו אלה שיושבים בשקט, ונותנים לסדרות מהסוג "בני אור" ודומותיהן, להיות מוצגות בצורה חופשית ולקבל פרסום נרחב, פרומואים, וחרב המונחת ליד שם הסדרה. אנחנו במו ידינו מייצרים את הרוצחים הבאים.

צפייה בסדרה זה לא עיסוק פנאי יפה וחמוד. לא. זה מקור מידע, זו דוגמה שחודרת לאדם. אם אנחנו מציגים נוער שדוקר, שנכנס לכלא, שמשתמש בסמים, והם כוכבי התרבות שכולם מכירים ומעריצים, אנחנו מייצרים עוד נערים שיסבלו, שבלי משים ינהגו באלימות, ייקחו סמים ומי יודע מה עוד.

אין דבר כזה סדרה תמימה, אל תטעו. אני מבינה שמדובר בסיפורים אמיתיים. ובאמת כואב הלב שיש שכונות כאלה שהנוער חי בהן כך. ברור שזה מצב שצריך להיות מטופל לעומק, ומשפיע על כלל החברה. יחד עם זאת, כל אחד מאיתנו חי מדוגמאות שהוא רואה. הכול נכנס לארכיון פנימי שאחר כך, ברגע האמת, נשלף החוצה והופך למציאות של מחר.

אין מקום להראות סדרות מסוג זה או כל תוכן בסגנון. אל תהיו יפי נפש, ותגידו "אבל זה אמיתי", "אבל זה קיים". לא. אתם צודקים. זה אמיתי, זה קיים, אבל הדרך היחידה למגר את זה ולמנוע את הדקירה הבאה היא להראות דוגמאות חיוביות, ללמד ולהסביר, ובשום אופן לא אחרת. התרגלנו לקרוא בכותרות על ההוא שנדקר, וההוא, וההוא… להכול אנחנו מסתגלים ושותקים. המילה דקירה היא מילה מאוד דוקרת. תעצמו לרגע את העיניים ונסו לדמיין את הסיטואציה. אנחנו אלה שצריכים לדאוג לחיי הילדים שלנו, ועלינו לדרוש בכל תוקף ולהכתיב מה מראים במדיה ומה לא. אנחנו יכולים למנוע את הרצח הבא.