מתי קבעו חכמינו את חג השופינג היהודי?

אם נביט לעומק הגירעון הרגשי שלנו, נראה שאנחנו נוהרים לקניות כי זה גורם לנו להאמין שכך נהיה מוערכים יותר. ראשית, מוערכים בעיני עצמנו, כי גם אנחנו יכולים לחיות טוב, ברווחה, להתחדש, לעמוד בסטנדרטים החברתיים שלא מפסיקים לצעוק לנו בכל רמות ההכרה: "קנו יותר", לא משנה כמה חוסמי פרסומות נפעיל.

שנית, מוערכים בעיני הסובבים אותנו, עם המגפונים מעור חמור והסוודר אנגורה המפנק, הארבע על ארבע השחורה, והדייסון התלוי בנונשלנטיות על קיר המטבח, המסקנה המתבקשת: אנחנו שווים. ולכן אולי אף אהובים יותר. מה שאומר, אנחנו מחפשים לשפר או להמריץ את תחושת האני שלנו ובעיקר את היחסים שלנו עם הסובבים.

זו תפיסה שתומכת במסקנה שחשפו מחקרים רבים, שהסוד לאושר טמון ביחסים של האדם עם האחרים.

תארו לכם פרסומות על חיבור פשוט בין אנשים

איפה מתחילה הבעיה? באגואיזם הצר של התקשורת, שכדי להטפיח את כיסה ואת כיסם של התעשיינים, היא מוכרת לנו אשליה שהשופינג הוא מה שישפר את הקשרים שלנו. וזה שקר בוטה. לא רק שהשחור בעיניים כשמקבלים את פירוט האשראי אחרי הבלאק פריידי, מוביל לא פעם אנשים היישר ממדרגות הקניון למדרגות הרבנות. בסופו של דבר רבים מאיתנו, מבלי לשים לב, עוברים לנהל מערכת יחסים בעיקר עם ארון הבגדים שלנו ולא באמת עם האנשים סביב.

תארו לכן שהתקשורת הייתה מעודדת אותנו להנאות הקטנות של החיים? טיול עם חברים בחיק הטבע, לצאת לים להנות מהשמש, לשחק יחד עם הילדים. תארו לכן שאת טריליוני השקלים שנשפכים בשנה על פרסום לדברים שאנחנו לא באמת צריכים או רוצים, היו משקיעים בפרסום על חיבור פשוט בין אנשים. האם לא היינו יותר רגועים? יותר מוערכים? יותר חיים בשלום עם עצמנו, עם הטבע הסובב ועם הסובבים אותנו?