אישה בתפקיד

והיו לו כבר קווים ברורים לדמותה של אחת שתהיה לה פונקציה מסוימת במשחק הבריאה; לעשות מהלך פותח בשח-מט של הרוח על החומר – זה יהיה עליה. היא תחבר את פרודות העולם לאחד.

אז הוא כיוון לה שעון מעורר. כשהעולם יהיה רקוב כמו מלפפון מעופש, כששום זוועה כבר לא תוכל להפתיע אותו ממש, היא תפהק ותתנער. הישראלית תתעורר. כמו נמר. כמו סנה בוער.

היא לא תהיה נחמדה. את זה הוא תמיד ידע. היא תהיה קשה ובלתי מתפשרת, היא תעמוד על שלה ולא תהיה מוותרת. כי היא תדאג. כי יהיה לה אכפת. מהכדור העגול הכחול, מהבית שלה הגדול. מהטבע הכל יכול.

והיא תתחיל בתיכונו של מזרח – טבור הבית, המטבח. תהיה לה תחושת בטן שאת מה שמתבשל בישראל, כל העולם אוכל. ושהעולם רעב ליונה כמו זאב שלא אכל אלפיים שנה. ואם הוא לא יקבל בקרוב איזו עצם, שזה להבין איך לעשות שלום על פני שנאה בעצם, הוא יאכל אותה כמו אחרון האנטישמים. עם הכיפה ברזל והכל.

הישראלית לא תעקם את האף לנוכח הסחי האנושי. היא תשטוף אותו בסבלנות, עד שייגמל, מהמלחמות, מהביזה, משקר האני ואפסי, מהפירוד המשתולל. עד שייגאל. היא תפשיל שרוולים ותחייב שלום בעם, אחר כך תדרוש בשלום העולם.

הרבה לפני שהדינוזאורים הראשונים פרשו כנפיים והקדירו את השמיים או גידלו זימים והרימו את מפלס המים, הבורא כבר ידע שבמציאות שלו יהיה אותך. ועל זה תכלס הוא סמך.

עורי. הגיע תורך.