משבר ישראלי

שתי הפגנות ניצבות זו מול זו משני צידי הרחוב, וביניהן השוטרים מפרידים בין הנצים. אלה צועקים נגד ואלה צועקים בעד, ופה ושם נשמעות כמה קללות עסיסיות. התמונה הזאת משקפת את תמצית הפירוד הישראלי.
העם שלנו הוא כמו צ'ילי חריף-מתוק. מצד אחד מלא בחילוקי דעות ושנאת כל מי שלא חושב כמוני, ומצד שני, יש בנו חום נדיר ויכולת מופלאה להתגייס לטובת האחר בעת הצורך.
אחרי שבגל הראשון טעמנו מהמתיקות הישראלית, הרי שבגל השני המצב מחריף. ככל שמשבר הקורונה נמשך, הוא חושף את השבר העמוק ואת תהליכי ההתפוררות שקיימים בחברה הישראלית זה מכבר. אם לא נתחיל לתקן היום, מחר יהיה יותר גרוע.
במשבר הזה אין לנו ממי לקחת דוגמה. אנחנו לא גרמניה, לא ניו זילנד ולא שבדיה. אנחנו ישראלים, ויש לנו אופי מיוחד ותפקיד שונה בתוך המפה העולמית. המשבר שלנו הוא קודם כל חברתי, ופתרונות בתחום הבריאות או הכלכלה לא יועילו אם לא נתאחד ונהיה מסוגלים להסכים על משהו ולהתנהג כמו עם אחד מאוחד.
תמונות המחאה לא מוסיפות להערכה של העולם כלפינו, גם לא לחוסן הלאומי ששומר עלינו מפני אויבנו. מצבנו מתדרדר בכל הפרמטרים, ובזמן האמת, אל לנו לצפות שמישהו בעולם יושיט לנו יד.
כל המדינות מביטות בהשתאות בסטארט אפ ניישן שלא מצליחה להתמודד ולו במעט עם הקורונה, באומה שקמה על ערכים של אחדות וערבות הדדית, "ואהבת לערך כמוך", ולא מצליחה להגיע למכנה משותף מינימלי של שמירה על חיי הזולת.
אם נמשיך במופע השנאה, נתדרדר עד לאבדון. במקום לפרוק את זעמנו בהפגנות, בואו נלך לים, בואו נעשה ספורט, בואו נשב בצוותא לשיר, בואו נעשה הרקדות ענק. את כל הכאב והכעס ננתב למקום שמחבר בינינו, לפעולות שמיטיבות את מצבנו.
בואו נפסיק לצעוק ונסתכל זה בעיניים של זה, נרגיש שכולנו משפחה. אין פה ימין או שמאל, שכיר או עצמאי, צעיר או זקן. כולנו בסירה אחת, והעתיד שלי תלוי בך ושלך בי.
אנחנו צריכים להיות אומת הסטארט-אפ הרוחני, זו שכל העולם יביט בהשתאות על היחסים החמים והטובים שבין האנשים. תארו לכם שכולנו היינו מקפידים לשמור שאף אדם לא יידבק, היינו נרתמים כדי לדאוג לכל אחד למזון ולקורת גג, היינו עושים פעולות כדי לשמח זה את זה בימים טרופים אלה ומשקיעים את כל הלב שלנו בחיבור.
אין לנו תרופה מלבד החיבור, ואת התרופה הזאת עלינו לממש בעצמנו, ולהביא אותה לכל העולם.