לפני שיהיה מאוחר מידי

הילדים המתבגרים שלנו עסוקים כל כך בלצרוך תכנים מול מסכים, שבינם לבין לימוד על כישורי החיים שיידרשו להם בבגרותם, המרחק רב. "הילדים שלנו פחות אנושיים ואנחנו לא מבחינים בזה" אומר תמיר לאון, אנתרופולוג יישומי, שחוקר תרבות צעירה. כמו כן, לא זו בלבד שמחקרים מראים שהם נעשים פחות ופחות אמפטיים, כלומר פחות ופחות מסוגלים להרגיש את הזולת, את סבלו, את כאבו, הרי שגם אנחנו כהורים כבר לא ממש מהווים עבורם מודל טוב לחיקוי. בואו נודה על האמת, היום בני זוג שנשארים נשואים יותר משלושה עשורים ויודעים איך לשמור על הקשר שלהם חזק ויציב, הם ממש זן נכחד ונדיר.

מנגד, אנחנו מופצצים בדוגמאות שליליות. התקשורת אינה חוסכת בתיאורים כשזה נוגע למקרי האלימות הקשים, ואי-אפשר שלא להבחין שהעובדה שכל פעם שמדווחים בחדשות על מקרי אלים ומזעזע, מיד אחר כך יש עוד ועוד מקרים מדווחים, היא אינה מקרית. במוחו של הגבר האלים כבר מתרוצצת המחשבה, ואז מגיע הדיווח על גבר אחר שלא רק חשב את זה אלא גם ביצע, וזה מהווה עבורו איתות שאם אחר עשה את זה, וזה קיים, אז זה בסדר.

מהבחינה הזו, יצר המציצנות שלנו בא בעוכרינו. לא מן הנמנע שאחד מהדברים שצריך לשנות זה את החלק של ליבוי מעגל האלימות במשפחה על-ידי התקשורת. כיום, התקשורת עושה מזה פולחן בו בזמן שעליה לפעול כאומן, אם באמצעות דיכוי והפחתה של הדיווח על מקרי האלימות הקשים והכניסה לפרטי פרטים, ואם באמצעות עידוד ויצירת תכנים שיהוו דוגמאות טובות לחיקוי ביחסים בין בני אדם ולא להיפך.
כשנשאל תמיר ליאון מהן ההמלצות האופרטיביות שהיה נותן למשרד החינוך הוא השיב שההורים צריכים לתת למשרד החינוך תחושה שהוא יכול ללכת על מהלך של הוצאת הטלפונים מבתי הספר, והדגש הוא על ההפסקה יותר מהשיעור. בנוסף, הוא המליץ ללמד את המורים שיעבדו עם הילדים כמה שיותר בצורה סדנאית, מעגלי הקשבה, כל סוגי הסדנאות, כל טכניקה שמלמדת להתייחס, להגיב לאחר, להקשיב, לעבד מידע ביחד.

לי לא נותר אלא להסכים איתו.