להיות אדם במערכת השלמה

ד"ר נורית בובליל, מומחית לזיהוי DNA מהמרכז הלאומי לרפואה משפטית באבו כביר, ידועה כמרצה סוחפת שממגנטת את הקהל אל נקודת מבט ייחודית על החיים והטבע. נפגשנו אתה כדי לברר, מה אפשר ללמוד מהטבע על חיינו ועתידנו דווקא עכשיו.

סיגל רץ ודנה נהרי

"מגיל ילדות הטבע סקרן אותי בכל הרמות" מספרת נורית. "עד היום יש לי איזו משיכה אליו. אני חייבת להיות קצת בחוץ, אחרת אני מרגישה שמשהו בי יוצא מאיזון. גם בתור ילדה הייתי ממש משגעת את כולם עם שאלות על הגוף שלנו ועל החיים, אני חושבת שזה טבעי לילדים. אבל היום אנחנו פשוט מחמיצים משהו בצורת החיים הנוכחית שלנו.

פעם שמעתי וטרינרית שאמרה, שבחיים המודרניים אדם יכול לקום בבוקר, להתלבש, לצאת מהבית, להיכנס למעלית, לרדת למטה לחניון, להיכנס לאוטו, לנסוע לעבודה, להיות במשרד, לצאת מהמשרד, להיכנס לאוטו, להיכנס לחניון, לעלות במעלית. הוא יכול להעביר ימים שלמים בלי שהוא נגע בעלה, בלי שהוא נגע בעץ, בלי שהוא הרגיש אדמה. ואני זוכרת שהיא תיארה את זה ואני הרגשתי ממש כמו עכשיו, שאני רוצה לבכות, כי אנחנו לא נועדנו לזה".

וכשבגרת פנית אל מדעי חיים, מה התחום הזה חוקר?

"מדעי החיים עוסקים בכל מה שקשור לחי. החל מרמת המאקרו של בעל החיים השלם או האדם השלם, בדרך כלל בהיבט הפיזי של איך מערכות עובדות ואיך התהליכים מתקיימים, ועד לרמת התא ואפילו לתוך התא".

ואיזה תהליך את רואה שעובר המחקר המדעי?

לאורך השנים הרבה אסכולות במדע התמחו במחקר מאוד נקודתי. לדוגמה אם אדם חוקר חיידק מסוים או תא מסוים, אז הוא חוקר רק את החיידק, התא או התהליך הזה, ומתמחה בו יותר ויותר. אבל דווקא בשנים האחרונות המדע מתחיל להשתנות. החוקרים מתחילים להבין שאין מה להתמקד בתהליך אחד, לבודד אותו ולהמשיך לצעד הבא, כי מפסידים כך הרבה מידע. המדע הפך להיות מולטי דיסציפלינרי, כלומר כולל תחומים והתמחויות רבות.

היום המדע בעצם אומר שאין מה להתמחות בפרט נקודתי בודד, אם אני לא מבין את הקשרים ההדדיים שלו עם המערכות שסביבו. והמחקרים המשמעותיים שבאמת עשו שינויים גדולים בשני העשורים האחרונים הם בדרך כלל של קבוצות מחקר שמתלבשות על משהו הרבה יותר גדול, בודקות איך המכלול עובד ולא איך תהליך אחד עובד.

לדוגמה כשהתחילו לחקור DNA אז התמקדו בחקר של מחלות שבהן יש טעות בגן אחד, במקום אחד, והטעות הזו גורמת למחלה. תסמונת דאון או סיסטיק פיברוזיס למשל, אלו מחלות שנגרמות ממוטציות, משינויים מאוד נקודתיים. אבל לעומת זאת מחלות כמו סרטן, היום אנחנו יודעים שהן נגרמות מכמות מאוד מורכבת של פקטורים, ואי אפשר לחקור אותן כמחלה בודדה. ואז באמת המדע מתרחב. כחוקר אתה חייב לחקור את כל הקשרים ההדדיים, אחרת אתה בכלל לא מבין עם מה אתה מתעסק.

דיברת על זה שבעצם כל תא, כל גוף חי הוא חלק מאיזשהו מכלול, מאיזושהי מערכת. האם את יכולה להסביר מה החוק שפועל בין חלקי המערכת, בין כל צורות החיים האלה?

יש מושג מדעי שנקרא "הומיאוסטזיס", ומשמעותו שהטבע שואף תמיד לאיזון. הטבע יעשה את מה שצריך כדי לייצר את האיזון בין כל הפרטים שבו. ורק האדם יוצא מהאיזון ומכחיד היום את כל הטבע. הים לא מצליח לאזן את עצמו בגלל האדם, הדגים לא מצליחים לעמוד בקצב הרבייה שמכתיב הדייג המסחרי.

כלומר יש כאן טורף שמכלה את התנאים המאוזנים. הקורונה מהבחינה הזו קצת לקחה אותנו אחורה. היא הפסיקה את הסחר הבינלאומי המוגזם, את הזיהום, ופתאום ראינו התאוששות מאוד מהירה. זנים שנלחצו בצורה מאוד דרסטית על ידי פעולות של האדם פתאום התחילו לפרוח. הלחץ הזה קצת נרגע, ופתאום ראינו שזיהום האוויר התחיל לרדת, בעלי החיים התחילו שוב להתרבות.

אם הטבע זו מערכת שלמה שיש בה דרגות שפועלות על פי החוקיות ולא יוצאות ממנה, אז האדם הוא הגורם היחיד שמפר את האיזון הזה?

נכון, האדם יצא לגמרי מאיזון. אמנם יש כאן טבע שהוא חזק מאתנו, אבל מצד המין האנושי יש במפורש הפרה של ההתנהגות הנכונה ביחס לתפקיד שלנו בתוך המערכת.

איך ייתכן שבתוך מערכת הרמונית יש יצור שפועל בחוסר הרמוניה?

ברמה המדעית, לאדם יש בכל זאת סט של כלים שאין ליצורים אחרים. אפילו לא ליצור כמו השימפנזה, שמבחינה גנטית הוא מאוד מאוד דומה לנו, גם במורפולוגיה, בצורניות שלו וגם בהתנהגות שלו. לשימפנזים אין מיתרי קול תיבת הקול שלהם שונה משלנו ולכן הם לא יכולים לדבר. אבל הדמיון הגנטי של השימפנזים לאדם הוא ברמה של 98.6%, זה מספר מדהים שהוא בלתי נתפס.
ומה בכל זאת יוצר את ההבדל הזה, למה האדם בכל זאת מתפקד בצורה שונה במערכת?
המילה היחידה שעולה לי בראש היא יהירות. אני חושבת שהאדם הוא יצור יהיר, ובמיוחד בעולם המערבי הוא בכלל לא מרגיש את התלות שלו בטבע. האוכל שלו מגיע מהסופר, המים מגיעים מהברז. הוא לא זוכר שהסופר יכול להתרוקן כי לא יהיו גידולים חקלאיים, ושיבוא יום שמהברז לא ייצאו מים. הוא פשוט לא זוכר את זה.
הוא לא זוכר שבכל מה שהוא רואה היום כמובן מאליו בצורת החיים שלנו, שום דבר לא מובן מאליו. ולכן הוא מרשה לעצמו וכל הזמן מרים את הרף של כמה אני צריך ומה אני צריך. הצריכה הפכה לאגרסיבית, מוגזמת, בלתי הגיונית. אמנם יש ארגונים שמנסים להזכיר לנו את זה, אבל כמכלול האדם לא זוכר את זה ולכן הוא לא מרגיש מחויב לסביבה שבתוכה הוא חי.

אם היית מקבלת עכשיו מיקרופון לדבר עם האנושות, מה היית אומרת כחוקרת, כאדם שבאמת יש לו ראייה כל כך כל כך רחבה וידע עצום, כדי לכוון אותה למקום הנכון?

הייתי אומרת שאנחנו יודעים המון דברים, אבל חלק מהידע שלנו מרחיק אותנו מהבסיס, מהמהות של החיים האלה על פני הכדור הזה. והידע הזה הוא כוח שלפעמים הוא לא עוזר לנו בכלל. אנחנו חיים בתוך מרדף אחרי כוח והישגים, עד שבדרך כלל אנחנו שוכחים בשביל מה.

ולאדם יש בעצם הזדמנות להיות באיזון והרמוניה עם הטבע, זה נשמע לי משהו שהוא הרגשת שלמות ממש.

נכון, ואנחנו בכל מקרה חלק מהטבע. הדוגמה הכי פשוטה היא שכוח המשיכה תמיד פועל עלינו, ולא משנה אם אתה מכיר בו או לא. אתה יכול לא להכיר בו עד מחר, אבל הוא פועל עליך. באותה מידה יש הרבה מאוד חוקים שהם כל חוקי הבריאה שפועלים עלינו.
וכדאי שנזכור שאנחנו חייבים לכדור הזה, למרחב הזה שבו אנחנו חיים שכולל את הכול. הוא כולל את הצמחים, את בעלי החיים, ואת השכנים שלנו בני האדם. אנחנו רק חלק ממערכת שלמה. אז ידע וכוח זה בסדר, עד גבול מסוים, כי האושר שלך באמת יגיע מהמקום היותר פשוט, לא מההתחכמויות האלה.