העיקר שתהיה "בן אדם"

"תסיימי לאכול מהצלחת שלך", אמרה לי סבתא שלי זכרונה לברכה בסבר פנים חמורות, הייתי בערך בת שמונה. כל יום הייתה מכינה לי ארוחת צהריים אחרי בית הספר ומארחת לי חברה עד שאמא הייתה חוזרת מהעבודה. זה היה המשפט הקבוע שלה, וגם – "אוכל לא זורקים". הייתי מגלגלת עיניים, קמה והולכת, ומזווית העין רואה אותה מסיימת אחריי, למרות שכבר ישבה לאכול ביחד איתי. היא אכלה הכול. עד הפירור האחרון.

 
סבתא לא הייתה זורקת אוכל לעולם. האמת, שהיא לא הייתה זורקת שום דבר לעולם. אני זוכרת אותה מכבסת סמרטוטים בשביל לא להחליף, בגדים נדמה לי שלעולם לא קנתה, הייתה תופרת לעצמה מבדים ישנים או לובשת אותו הדבר עשרות שנים.

 
לא הבנתי למה, מה הבעיה לזרוק אוכל אם כבר לא רעבים? מה הבעיה לזרוק בגד ישן ולקנות חדש? עד שיום אחד המשפט הקבוע "אוכל לא זורקים" התלווה בסיפור שהיה קשה להאמין שזה סיפור חייה, סיפור צעירותה. "הלכנו במשך ימים, בשקט, בלי אוכל וקופאים מקור", העיניים הכחולות היפות שלה נראו רציניות ועצובות, הקמטים בפניה כאילו פתאום העמיקו לזכר הזוועות.

הסיפור שלה השאיר בי רושם חזק.

 
במשך שנים שאלתי את עצמי למה סבתא שלי הייתה צריכה לעבור את הזוועות האלה, מה יש ביהודים שמעורר כזו שנאה? אולי אם היינו יותר מחוברים, יותר קשובים אחד לשני, יותר מאוחדים כעם, אולי אז אף צורר לא היה יכול עלינו. אולי אז אם היו רואים כמה אהבה ודאגה יש ליהודים אחד כלפי השני, במקום לשנוא אותנו יכולים לקחת מאיתנו דוגמה איך אפשר לחיות, לשגשג ולפרוח תחת החוק "ואהבת לרעך כמוך". אולי הכוח לשנות את החיים של כולם היה בידינו ולא עשינו איתו כלום. אולי אנחנו מקבלים כזה יחס מיוחד בגלל שיש בנו משהו מיוחד, אבל במקום להשתמש בו לטובה אנחנו משתמשים בו למטרות אגואיסטיות?

 
יום אחד בדרך לבסיס דיברתי עם סבתא בטלפון והבטחתי לבקר אותה מיד כשאסיים את הריתוק. בשבוע של הריתוק קיבלתי טלפון "סבתא הלכה לעולמה".

 
המומה ניתקתי את השיחה ונשכבתי על המזרן הקשיח בחדר שלי בבסיס. התכסיתי עם השמיכה מעל הראש ובכיתי.
באותו רגע הבטחתי לסבתא שלי שלעולם לא ניתן לזה לקרות שוב.

 
כמו שסבתא הייתה אומרת, "העיקר שתהיה בן אדם טוב, כל השאר כבר לא משנה".