תפריט
תפריט
ידוע שנשים מרבות בדיבור, אבל תמצית האומנות האמיתית שלהן היא לדבר בלי מילים. זה הסוד של הכוח הנשי שמעורר ומניע את העולם. יכולת-על להעביר דרישות ולחלק פקודות בלי לומר מילה, מקסימום בחצי מבט. ואם כבר התחלנו בלקצור תשבחות, אז נשים הן גם הזן היחיד שקולט הכול, רגע לפני שהוא יוצא לפועל. וזו לא תופעה חולפת שהתגלתה לאחרונה, אלא מאז ומעולם היו אלה הנשים שהקדימו לחוש בקיומה של בעיה, חיפשו דרכים כיצד לפתור אותה ואף הצליחו. דוגמאות לכך יש בשפע.
חוה, אשת אדם הראשון, עוררה באדם חיסרון, צורך בסיסי לקשר. אלא שאז התגלה ביניהם ה”נחש”, אותו כוח אגואיסטי שהפריד ביניהם.
חלפו אומנם אלפי שנים מאז, אך כיום, הצורך העז שהתעורר בקרב הזוג הראשון בהיסטוריה, מתחלק בין מיליארדי גברים ונשים ברחבי העולם. מאז החטיא הנחש את חוה, אֵם כל חי, מחלחל הארס האגואיסטי בקשרים האנושיים והופך כל מערכת יחסים נורמלית לסבוכה וקיצונית עד כדי פירוד.
השאלה על מהות היחסים הנכונים נותרה בלתי פתורה עד ימינו. אדם וחוה הם האב-טיפוס לכל בני זוג ולכל התקשרות בין גברים לנשים בכל חברה, קהילה ומגזר. לכן בכל דור ודור אנחנו רואים נשים מיוחדות שממשיכות את דרכה של חוה, פועלות למען הדור הבא דרך יצירת חיסרון לבניית קשר נכון.
האישה השנייה שבלטה בפעילותה למען האנושות היא שרה אימנו. בזמנים שהאגו פרץ שוב והפריד בין תושבי העיר העתיקה בבל, הקימה שרה אוהל נשים, לצד אוהל הגברים שפתח אברהם, בעלה.
אומנם אברהם היה איש בעל חזון, אבל הדרך למימוש צעדיו הגיעה מאשתו, שרה. “כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה” (בראשית כ”א, י”ב), כך נאמר לאברהם, שכל רצונו היה לאחד את תלמידיו לקבוצה שתחיה “כאיש אחד בלב אחד”.
שניהם יחד, בהרמוניה מלאה, הציעו לבבלים המפורדים אהבת אחים כפתרון לשנאת החינם שהתגלתה ביניהם. הם הובילו קבוצה שלמה לחיות לפי עקרונות של אהבת הזולת, מתוך חיבור כמשפחה אחת ומימוש בפועל של הכלל “ואהבת לרעך כמוך”. בהמשך קבוצה זו היוותה את הגרעין שממנו קם עם ישראל. שרה אימנו, כמו אם דואגת שנושאת בליבה את כל משפחתה, ניהלה תהליך יסודי ופעלה ללא לאות למען אחדות העם.
בשל צניעותה הרבה ואופי פעולתה של מרים, התורה אינה מרבה לדבר עליה. אבל מרים הנביאה, אחות משה, מילאה תפקיד מרכזי בתהליך בניית עם ישראל. מרגע צאתו לאוויר העולם, מרים הגנה, טיפלה וסייעה למשה לגדול ולהתפתח בהתאם לתפקידו להנהיג את העם. כמצופה מאחות גדולה, היא ניצבה אחרי שני אחיה, משה ואהרון, מנהיגי העם, ליוותה אותם ותמכה בהם לכל אורך הדרך המסועפת בהובלת בני ישראל ביציאת מצרים, “בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים” (ילקוט שמעוני).
גם בתקופת המדבר, במעמד הר סיני, עמדו הנשים סביב הגברים, וחייבו אותם לקבל על עצמם להיות ערבים זה לזה “כאיש אחד בלב אחד”. הן היו מודעות היטב לאחריות המוטלת על כתפיהן, לחייב את הגברים להתחבר כי אם לא, שם יהיה מקום קבורתם.
המונח “הר סיני” מתאר את הרהורי (הר) השנאה (סיני) של אותו אגו עצום שמתפרץ וסוחף את האנושות לשנאת חינם, לסכסוכים חסרי תועלת ולהתחשבנות אינסופית. במעמד מיוחד זה נדרשת עבודה הדדית בין גברים ונשים כדי להתחבר מעל “הר השנאה”, ולדבוק בעיקרון שהורה לנו אברהם כאשר ייסד את העם, לחיות “כאיש אחד בלב אחד”.
כמה מאות שנים לאחר מרים, קמה אישה שעלתה בחכמתה על כל הגברים בדורה, דבורה הנביאה. דבורה הייתה שופטת, מנהיגה שפעלה לאחדות העם וניהלה את האומה ביד רמה.
בתקופתה הדור היה מפולג עד כדי כך, שלא נמצא בו אפילו כוח גברי אחד המסוגל להביא לאיחוד העם. דבורה היא הגיבורה שהביאה את העם כולו לגילוי האגו האכזר שקרע אותם זה מזה. לאחר שחשפה את הרע, פתאום צמח בעם אותו חלק גברי שהתחבר והביא את הטוב.
אישה מיוחדת נוספת הייתה אסתר המלכה, אישה שהיה בכוחה להביא לאחדות בינלאומית בין כלל היהודים הפזורים בין 127 מדינות.
כמו שמסופר במגילה הקרויה על שמה, כבר בימים ההם גאתה השנאה לישראל. המן הרשע שידע לזהות את חולשת העם היהודי המפולג, ניצל את ההזדמנות להשמדתו. על כן הוא בא אל המלך אחשוורוש ואמר, “ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים… אם על המלך טוב, ייכתב לאבדם” (אסתר ג’, ח’).
תחת אותו איום ממשי פנה מרדכי היהודי לבת דודו היהודייה, וביקש את עזרתה. אסתר השיבה לו בפשטות, “לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן” (אסתר ד’, ט”ז). רק כאשר כולם יתקהלו ויתחברו ביניהם אוכל לגשת לבעלי, המלך אחשוורוש, ולספר לו “כי נמכרנו אני ועמי, להשמיד להרוג ולאבד” (אסתר ז’, ד’). היא ידעה שרק מתוך כוח החיבור של היהודים ייעתר אחשוורוש לבקשתה, ואכן כך היה. בזכות כוחה של האישה שדחפה את היהודים להתחבר, ניצל עם ישראל מהשמדה וחזר לארץ ישראל לקראת בניין בית המקדש השני.
גם היום אנחנו שקועים עמוק במשבר יחסים, לא פחות מהפילוג שהתגלה עשרות פעמים במהלך ההיסטוריה. מתחת לפני השטח מתחוללת מלחמת אחים סמויה במדינת ישראל. השנאה הזו, שטרם התגלתה במלוא עוזה, טומנת בחובה סכנה ממשית להמשך קיומנו. ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, זלזול בעדות ובמגזרים שלמים, הדרת אוכלוסיות שלמות בגלל מקום מגורים, ארץ המוצא או צבע העור – כל אלה הם ערכים זרים לשורש שצמחנו ממנו.
תכלית העם שלנו היא להגיע לאחדות, לאהוב איש את רעהו, לתמוך אישה את רעותה, להתקרב זה לזה ולהרגיש כמשפחה אחת. לכן אנחנו זקוקים כעת לכוח הנשי המחבר, לאותן אימהות, נביאות, שופטות ומלכות – לאותן תכונות הטמונות בכל אישה. הכוחות הנשיים הללו מסוגלים לזהות ולהרגיש את הרוע והפירוד, את אותו “נחש” שנגלה לחוה וממשיך לחבל ביחסים בינינו, אך בה בעת מאיץ בכולנו להתחבר.
בכוחן של הנשים להפסיק את שנאת החינם ששומטת את הקרקע מתחת לרגלינו. בכוחן לדרוש מהגברים להתחבר כדי לשקם את התא המשפחתי ואת החברה המתפוררת. בכוחן ליצור את הסביבה הבטוחה והיציבה הדרושה לגידול הילדים של כולנו בשמחה. אין גבר שיכול לעמוד בפני רצון משותף של נשים. כאשר תתקיים אחדות שכזו, יצטרפו אליה כל נשות העולם, וכל אישה תזכה לממש את עצמה במובן העמוק ביותר של המילה. בלי לומר מילה.
© כל הזכויות שמורות לישראלית – עיתון נשי חברתי
מבית קבלה לעם
הצהרת נגישות