מחרים מי שמחרים ראשון

הרי מה באמת נותן לנו ה״חרם על חרם״ הזה? לכיס של הסופרת המהוללת זה בטח לא יזיז, והאמת היא שגם לנו לא כל כך.

עדי אלנקרי

בשבועות האחרונים אנחנו עדים לסערה שמתחוללת בעקבות יציאת הספר ״אנשים נורמליים״ של סאלי רוני, וההחלטה שלה לא תתרגם אותו לעברית בגלל המדיניות הישראלית מול הפלסטינים. בצעד זה מצטרפת הסופרת לבן אנד ג׳ריס, נטפליקס ורבים נוספים שנקטו במדיניות ה-BDS.

על עיוורון העולם אל מול כל פשע אחר שאינו מדינה קטנה מוקפת אויבים שצריכה להגן על עצמה לא אדבר, כי מה שמרתק אותי זו דווקא הבחירה של סטימצקי וצומת ספרים להחרים את כל ספריה של סאלי רוני, במעין מהלך כזה של ״הכול חוזר אליך״.

הרי מה באמת נותן לנו ה״חרם על חרם״ הזה? לכיס של הסופרת המהוללת זה בטח לא יזיז, והאמת היא שגם לנו לא כל כך. ושלא תבינו אותי לא נכון, הייתי שמחה אם חרם צרכנים ישראלי כולל היה קורה עליה, ועל קולדפליי, ועל נטפליקס, ועל כל עולם התרבות שמרשה לעצמו לדעת יותר טוב מתושבי המדינה מה קורה כאן. כולל פלסטינים, אגב, ראו ערך סגירת מפעל סודה סטרים ששלח הביתה מאות עובדים פלסטיניים. אבל מרגיש לי שזה פשוט חוטא לעיקר.

הרי כבר שנים שאנו מנסים להתחנן לעולם לראות אותנו, להבין את הסיפור שלנו, מקימים מערך הסברה אחר מערך הסברה, ותולים תקוותינו בעולם הנאור. אבל המגמה שרק מתגברת בשנים האחרונות מראה לנו שחד משמעית אין לנו על מי לסמוך, ושגם בנות הברית הכי חזקות שלנו אט-אט מתרחקות מאיתנו. אז למה בכל זאת אנחנו מתעקשים?

אולי אנחנו צריכים בכלל להפסיק לתלות תקוותינו בחוץ, ולהתחיל מבפנים? לשים עכשיו בצד את כל חילוקי הדעות, הפילוגים הקטנים, הימין-שמאל, צודק-טועה, כל הדברים שמחלישים אותנו כל כך, ולהתעסק בלאחות את העם שלנו מבפנים, לאחד שורות ולהגיע מוכנים, כמקשה אחת, לאתגרים הבינלאומיים שעוד יגיעו. זאת האחריות שלנו. ממש כמו במצב חירום לאומי, עלינו להתגייס ולהפנים שרק אם נהיה מאוחדים בינינו, נצליח באמת לעמוד איתנים מול העולם ולשמור על המדינה מפני כל אויבנו.

והעולם? ברגע שנחייך קצת יותר אחד לשני כאן, במקום לבוז ולשנוא, גם העולם וכל "האנשים הנורמליים" שבו, יחייכו אלינו חזרה.

קרדיט לתמונה: reuturs