כל אחד לחדר שלו!

היום כמו בכל יום הילדים שלי רבו. הם עמדו וצרחו זה על זה במטבח, המקום שבו חייבים להיות בשקט כי רק קיר דק מפריד בינו לחדר שהפך רשמית לחדר עבודה של בעלי. לא התערבתי, לא מתוך גישה חינוכית מבריקה אלא כי פשוט ידעתי שעוד רגע זה יקרה. וצדקתי. תוך שתי דקות בעלי, הרס"ר החדש של הבית, יצא מחדרו זועף ושלח כל אחד מהם לבידוד עד שילמדו להסתדר ביניהם. כבמטה קסם השתרר שקט בבית, וזכיתי לרגע נדיר באמצע היום שהצלחתי לשמוע את המחשבות שלי.

ואז זה הכה בי כרעם ביום בהיר. הבנתי! הבנתי למה יש קורונה. זה בדיוק מה שהטבע עושה לנו. אנחנו לא מסוגלים להסתדר אחד עם השני, אז הטבע מפריד בינינו כל אחד לבית שלו עד שתלמדו להסתדר. זה צעד כל כך הגיוני ומתבקש, ותכלס גם יעיל. שכחנו איזה טירוף היה פה לפני הקורונה, כמה אלימות, מקרי אונס, ירי רקטות ומה לא, כאוס שלם. וככה בכל מקום בעולם, שלא לדבר על סכסוכים בין מדינות. אבל אנחנו המשכנו קדימה, לא הרגשנו שהעולם על סף פיצוץ, ואז הגיעה הקורונה ועשתה סדר בכאוס, שלחה כל אחד לפינה שלו. עכשיו את שריקת הרקטות מחליפים ציוצי ציפורים, ואין בני אדם ברחובות אז אין קטטות המוניות ואף אחד לא דוקר ואף אחד לא יורה בגלל ריב על חניה. הכל שליו ושקט, כמו בטבע.

פתאום בשיא המחשבות שאני עפה על התובנות שלי הבן שלי הציץ מהחדר. "אפשר כבר לצאת? לא נריב יותר, מבטיח". אחריו גם הבת רחרחה את השטח ויצאה, ושניהם חזרו לשחק יחד יפה. ככה יוצאים מבידוד מסתבר, מתחייבים להתייחס יפה ולהסתדר יחד. אולי אם גם אנחנו נתחייב שנהיה ילדים טובים, שלא נחזור ליחסים הנוראיים שהיו בינינו אלא נלמד להתחבר יחד, להתחשב באחרים, לוותר, לחיות בהרמוניה, כמו בטבע, אז סוף סוף ייתנו לנו לצאת.