תפריט
תפריט
סבא וסבתא שלי. בעיניי הם היו גיבורים של ממש. מעולם לא שמעתי מהם תלונות או טענות על אף הקושי שעברו עם חבלי העלייה לארץ מתורכיה, מולדתם. הם השאירו את כל רכושם מאחור ועלו בידיים ריקות, פרט לחלום: להקים בית בישראל.
בארץ הקודש פגש אותם הפער. השפתי, המקצועי, התרבותי. הפער שלמדו עם הזמן לצמצם בכך שגיבשו זהות חדשה. מיהודים גלותיים, חלשים, נרדפים, הם הפכו לצברים צעירים, לוחמים מלאי תעוזה ונחישות לממש במרץ את החזון הציוני. אותו חזון לתפארת, שהתפרק אחרי לא הרבה זמן, ב-73'. מלחמת יום הכיפורים.
ההתקפה של קואליציית מדינות ערב הפתיעה את ישראל ותפסה אותה לא מוכנה והחברה הישראלית שילמה מחיר כבד; החללים הרבים שאיבדנו יצרו בתוכנו חורים שחורים, וכאב עמוק פילח אותנו מבפנים. תחושות האופוריה, הגאווה והביטחון שאיחדו אותנו לפני המלחמה, התחלפו בביקורת קשה ובחוסר אמון במנהיגים, ואת מקומה של הסולידריות תפסו הפילוג והקיטוב החברתי. אומנם כלפי חוץ ניצחנו, אבל מבפנים, ההפסד היה כולו שלנו.
החלום הציוני, שהיה בו די כדי לעורר את השיבה לציון, להאיץ להתיישב ולבנות את הארץ, כבר לא הספיק כדי להחזיק יחד את החברה הישראלית, והרגשת הקולקטיב נשברה. ובאין חלום ציוני, חלום חדש הגיע ושטף את העולם, ואת כולנו יחד איתו. החלום האמריקאי.
מחזון הציונות – להגשמת הפרט. מצבריות – לגלובליות. מקולקטיב – לאינדיבידואליזם. משיתוף – לאינטרס אישי. אלו היו כללי המשחק החדשים והמלהיבים שהכניס החלום האמריקאי, כללים שהניעו את גלגלי הפירוד, נעלו על סורג ובריח את דלתות הבתים, והצמיחו חומות בצורות בין איש לרעהו.
גם אותי, כמו את החברה הישראלית כולה, כבשו הביטחון הכלכלי וההצלחה החומרית. הצבתי יעדים שיבטיחו את הצלחתי, נשאבתי אל קסמה המתעתע של תרבות הצריכה, והערכים של האחווה והדאגה שליוו אותי מימי סבא וסבתא הוחלפו במטרות שכל כולן יקדמו אותי כפרט. רק אותי.
וכאילו לא הספיקו לנו השסעים שגם כך התקיימו, אשכנזים-מזרחיים, חילוניים-דתיים, נוספו אליהם גם פער מעמדות ואי-שוויון הולך וגדל. אבל למי היה אכפת, כל עוד, חלקנו לפחות, נהנים.
באותה תקופה עסקתי בתיירות חוץ, שפתחה בפניי צוהר לעולם. בהדרגה הפכתי לאשת העולם הגדול, ובמקביל חשתי פחות ופחות קשורה לשורשים מהם צמחתי. את נישואיי השניים לדוגמה, ערכתי בפירנצה שבאיטליה.
היום במסעותיי בעולם אני פוגשת ישראלים רבים שעזבו את המדינה ועברו לחיות במדינות אחרות, מתוך שאיפה לשפר את מצבם האישי או זיקה לתפיסות ורעיונות קוסמופוליטיים, ובעיקר מתוך מחסור בהרגשת שייכות לחברה הישראלית. חלקם אומרים לי שישראל כבר לא משמשת מקור להזדהות בעיניהם. אני לא עונה להם. אני יודעת עד כמה אנחנו לא רצויים ברוב המקומות. ההיסטוריה כבר הוכיחה לנו זאת. אובדן הזהות היהודית והישראלית שלנו הוא לא עניין של מה בכך, והוא עוד תוצאה עגומה של חוסר הלכידות שלנו כעם וכאומה.
בעבר גם אני, כמו רבים אחרים, האמנתי שהליברליזם הוא הסדר החברתי הנאור והמתקדם ביותר באנושות. בחלומות הכי גרועים לא דמיינתי שהקשרים האינטרסנטיים שרקמנו ייצרו מפלצות בדמותן של תחרות דורסנית, קפיטליזם שלא יודע שובע, שחיתות מערכתית, כאוס כללי שכולו נובע ממערכות היחסים הכושלות בינינו. אליו אפשר להוסיף את מוסד המשפחה שהפך למשימה בלתי אפשרית, החברה שהפכה אלימה ומאיימת, עולם העסקים, מנגנוני השלטון והפוליטיקאים שלא מסוגלים לבצע את תפקידם כיאות, ועוד, ועוד. וכל זאת בתוך הבית הישראלי שבנינו במו ידינו.
השקענו המון בהצלחה האישית, אבל מה קורה לקשרים בינינו? למה בתחום ההכרחי הזה אנחנו לא מצליחים לקצור הצלחות?
לאורך הדורות היינו כמו ילד שבורח מהבית במרד נעורים, זורק את העקרונות שעליהם חונך ומנסה לטשטש את עקבות זהותו. ירדנו למצרים, היגרנו לספרד, התמכרנו לאמריקה – ועכשיו, הגיע הזמן לחזור הביתה, למקור. להבנה שאין חזון אחר מלבד אותו חזון ישן-נושן שהתהווה בינינו לפני אלפי שנים ולאורו נקבעה הזהות שלנו: ואהבת לרעך כמוך.
אני נזכרת בסבתא מתנדנדת בכיסא ומזמזמת את "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל". היא לא הייתה אישה דתיה, אני חושבת שהיא פשוט נמשכה לחזון הקדום וההולם כל כך, של שלום בינינו. ממש כמוני.
© כל הזכויות שמורות לישראלית – עיתון נשי חברתי
מבית קבלה לעם
הצהרת נגישות