געגועים לאנשים קרובים

עוד יום בחיפה היפה. נסענו לבקר את הסבא והסבתות בדיור המוגן, ולא משנה כמה פעילויות יש (המקום מאוד מושקע), הם תמיד הכי שמחים שאנחנו באים לבקר. לזה אין תחליף.

אחי החנה את הרכב בחוץ ואני נכנסתי פנימה. היה כבר מאוחר. סיכמנו שנבקר קודם את סבתא זיוה. בעודי מחכה לו בלובי, מתקדמת לעברי אישה מבוגרת עם עיניים טובות שהסתכלה עליי באריכות ושאלה אותי בישירות, ואפילו קצת בתובענות, "מי את? אני לא מכירה אותך, לא נפגשנו בעבר". עניתי לה, "אני הגר, נעים מאוד, הנכדה של סבתא זיוה, סבא אלברט וסבתא אאידה". היא אמרה לי את שמה, אסתר, ושאלה אותי אם באתי לבקר, אמרתי שכן, היא אמרה "יפה מאוד, כל הכבוד לך שאת מגיעה לבקר". עניתי ישר, "תודה רבה, גם כל הכבוד להם שהם מארחים אותי". "אבל למה לא…?!" היא שאלה, ואני עניתי בביישנות, "נכון, הם פשוט תמיד מקבלים אותי בכזו אהבה, הזיקנה לא פשוטה ובכל זאת תמיד יש להם מקום עבורנו". תוך כדי, מזכירה לעצמי כמה מזל יש לנו לנצור את כל הרגעים האלו איתם, מתוקים ומרים כאחד.

ואז היא הוסיפה בצער, "הנכדה שלי לא באה לבקר אותי כבר הרבה זמן, התייאשתי, הרמתי ידיים, אני לא מצפה ממנה כבר לכלום. ממש לשום דבר". עניתי לה מבלי שאנחנו מכירות, "אולי תצליחי בעדינות ובטוב שלך למצוא דרך להעביר לה, שכדאי לה להתקרב לפני שיהיה מאוחר. יש חרטה עמוקה במקרים כאלו וחבל, באמת חבל. כל הכבוד לך שאת כזו חזקה. עוד קצת סבלנות והכול יסתדר", היא ענתה "אני חייבת להיות חזקה, מי ידאג לי, איזו ברירה יש לי?" רציתי לענות לה – כולנו כאן עבורך, אל תדאגי, את אף פעם לא לבד. ממש כאב לי לשמוע את דבריה, ובמקביל, התפלאתי מהכנות, מהעוצמה והחדות שלה.