אמא לאחד פחות

היא מתעוררת בחצות לקול שקורא לה מתוך חלום. אימא. היא רצה לחדרו ומצפה לראות אותו ישן במיטתו. הוא כמובן לא שם, וברגע אחד של נחמה והקלה היא חושבת שהוא סוגר עוד שבוע בבסיס.

אבל אז המציאות המרה קורסת עליה כמו סלע ענק, ומפילה אותה על הברכיים, והיא מתחילה לבכות, בכי כזה שלא נותן לך לקחת לגימת אוויר, כזה, שהניצוץ האחרון של התקווה נכבה, ומבינים שהחיים שהיו לך לפני לא יחזרו לעולם.

היא איבדה את בנה הבכור ממש לא מזמן, במבצע האחרון איך שלא קראו לו, ועדיין היא מתקשה להאמין למציאות החדשה שנחתה עליה. עדיין יש לה הרגשה שהנה אוטוטו הוא יכנס הביתה עם חיוך מאוזן לאוזן והיא תעמול כל היום במטבח להכין לו את כל המאכלים שהוא הכי אוהב, והצחוק הקולני שלו שוב ירעיד את קירות הבית.

ובערב הם ישבו ביחד בסלון, אחרי שסיימה לכבס את הרי הכביסה המלוכלכת שהחזיר מהבסיס, והוא יספר להם על ההרפתקאות שעברו עליו בחודש האחרון, והלב שלה ירעד מפחד אך גם יודה על זה שחזר הביתה בשלום.

זה כל מה שהאמהות השכולות אי פעם ייחלו לו – שהוא יחזור הביתה בשלום. אבל להן – זה לא קרה.

ביום הזיכרון כל עם ישראל נעמד דום מול הפצע הפתוח, המדמם הזה. כולם שותקים, אף אחד לא רב עם השני ואף אחד לא מתווכח. כולם נאלמים דום מול הילדים שלנו ששילמו את המחיר האולטימטיבי על השנאה שבוערת בכולנו, מול ההורים שחייהם הופכים למשהו שיותר דומה לחלום בלהות. השכול והכאב מאחד אותנו ללא הבדלי דת, גזע ומין.

חוק הטבע לא יוותר, הוא יביא אותנו ליחסים טובים ולחיבור בטוב או ברע, כי חוק הוא חוק ולא משנה מה נעשה, הוא לא יתכופף. אז הבחירה היא שלנו: אנחנו יכולים מתוך רצון לתת אחד לשני יחס טוב, הקשבה, להיות סובלניים יותר כלפי השונה מאיתנו, או – שהטבע יעשה זאת בשבילנו ונמשיך להתלכד סביב קברים של ילדים בני שמונה עשרה שנתנו את חייהם במלחמות שנאה מיותרות.

במותם ציוו לנו את החיים, וכך זה באמת. לא הישרדות יומיומית שוחקת אלא חיים מלאי משמעות, כחלק אינטגרלי מכל הטבע שסובב אותנו, חיים של הרמוניה.

ביום הזיכרון הזה בואו ננסה ביחד להרגיש את הלב האחד שפועם בכולנו, הלב הישראלי הכואב, עבור אותם הבנים והבנות שהלכו והשאירו אותנו מאחוריהם להתמודד עם החיים.

בואו ננסה להיות יותר סבלניים אחד כלפי השני, כי מי כמונו, עם ישראל, יודע שהחיים הם לא קלים לאף אחד. קצת יותר אמפתיה, ממש קצת, צעד קטן אחד לקראת השני יעשה את העבודה.

בואו ננסה להיות יותר מלוכדים כל יום, לא רק בזמנים קשים, ואז, מבלי שנשים לב, הזמנים הקשים האלה יהיו נחלת העבר, היסטוריה שהפעם לא תחזור על עצמה.