מהר מאוד הפך המהלך הזה לגל פיטורין נרחב של עובדים שנתנו את מיטב שנותיהם לחברה, מתוך הערכה ומתוך אהבה אמיתית לתיירות. במקום לתכנן מסלולי טיולים באופן מקצועי שיעניקו חוויה אמיתית למטיילים, הפך החישוב להיות קר ומנוכר. "טיול טוב זה טיול שנמכר" הפכה להיות הסיסמה להצלחה, מה שמכניס יותר לכיס החברה.
מלחמות האגו בין מנהלי החברה הרקיעו שחקים, מסדרונות הבניין הפכו לשדה קרב, חלק מהקרבות התנהלו במופגן והחמורים יותר התנהלו מתחת לפני השטח.
כמנהלת ותיקה בארגון לא הצלחתי להבין – מה קרה לחברה שאני עובדת בה? האווירה המשפחתית התחלפה באווירת פירוד, האגו לקח פיקוד "על האוניה".
לילות לא הצלחתי להירדם, מה יהיה על העובדים שהיו חברים שלי? מה על הלקוחות שהרגשתי מחויבת לתת להם את הטוב ביותר, מבוכה השתלטה גם על היחסים עם ספקי השירותים, מוסר התשלומים שהיה נר לרגלינו התערער והתחלף במערכת של חוסר אמון.
החברה שכולנו אהבנו עזבה אותנו, כי אחרי הכול, מהו באמת ארגון, האם הוא מסתכם "בשם", במותג? – כולם יודעים שארגון תלוי בעיקר בהון האנושי בחברה. אך מה שלא כולם הבינו שההון האמיתי אינו תלוי באנשים עצמם – יהיו מוכשרים ככל שיהיו – ההון האמיתי נמצא במערכת הקשרים ההדדיים שנרקמים ביניהם, מערכת של תלות הדדית מזינה וחיובית, היכולת לשתף פעולה מעל אי ההסכמות, דווקא היא מחזקת את הקשרים בארגון, היא גם המקור ליצירתיות מתחדשת, כי הצלחה לאורך זמן יכולה להיות רק הצלחה משותפת!
לא חלפה שנה והחברה המובילה איבדה את זהותה ואיבדה את טובי עובדיה ומנהליה, בניהם גם אותי. לאן נעלם רעיון המיזוג וה"סינרגיה"? כולם התנפצו על סלעי האגו האימתני שהתגלה.
והנה, 14 שנים אחרי, בא וירוס קטן שהעביר לנו שיעור ענק על המציאות בה אנו חיים, כולנו, ללא יוצא מן הכלל, חיים במערכת אחת כמו "ארגון" אחד, וכולנו יחד חייבים לשתף פעולה ולבנות בינינו יחסי אמון.
אחריות הדדית זה שם המשחק, אם נשכיל להפנים את ככלי המשחק נוכל לשגשג ולהצליח, ואם לא – פשוט נהפוך לבלתי רלוונטיים, ניעלם מהמפה.
בימים אלה, שענף התיירות העולמי נמצא במשבר שלא ידע כמותו, מאחלת לכולנו שנצליח לצייר אופקים חדשים ביחסים בינינו ולשוט לעבר עולם חדש.
© כל הזכויות שמורות לישראלית – עיתון נשי חברתי
מבית קבלה לעם
הצהרת נגישות