ביום שבו ניצלתי מטביעה

ככה נראיתי אתמול מיד אחרי שהצילו אותי מטביעה בים.

הייתי בין הדגלים האדומים והתחלתי להיסחף. אני שוחה ושוחה, ואני דווקא שחיינית טובה, אבל לא מצליחה להתקדם. בהתחלה עוד הרגשתי ביטחון, ניסיתי להילחם בזרם אך ללא הצלחה. ואז אני מתחילה להרגיש עייפה ומבינה שאני במצב מסוכן. הלב מאיץ, העיניים מתרוצצות לצדדים. לא רחוק ממני אני רואה שני גברים, אבא ובן. אני צועקת להם "אני לא מצליחה לחזור לחוף", והם עונים לי, "גם אנחנו לא". הסתכלתי על הבן המסכן איך הוא דואג לאבא שלו ונלחצתי עוד יותר. שלוק מלוח ראשון של מים והלב מתמלא חרדה. עוד שלוק והרגליים פשוט בוגדות בי ולא מסוגלות לזוז יותר. בשארית כוחותיי אני מנופפת בידיי. המציל קולט אותי תוך שנייה, מסתכל לי בעיניים המבוהלות, ושולח את המציל השני על הגלשן. ישראל הציל לי את החיים.

אז על מה חשבתי ב-3 דקות שהורגשו כמו הסוף של החיים שלי?

חשבתי על הבנות שלי, נגה ועדן ועל סער בעלי שהיו בחוף, ואיך אני רחוקה מהם מרחק של 100 מטר ובינינו מפרידים חיים שלמים. מה יקרה לילדות בלי אימא שלהן? מה יהיה עם אבא שלי והאחים שלי? וכל האנשים שחשובים לי, ואני להם…

מאתמול אני מסתובבת בהרגשה שבסוף לא נשאר מהאדם כלום, רק הקשרים שלו עם אחרים.

ובכלל מה יהיה על העולם האומלל הזה שטובע ומחפש מציל שיושיט לו יד? מה יהיה עם הגננות? והנאנסות? ההורים החרדים? המלחמות בבית הנבחרים? הצעירים שצועקים? הכול חשוך חשוך, ובתוכנו אור גדול. מימיני ומשמאלי יש אנשים שאני יכולה לשמח, ואני עסוקה בלשמח את עצמי. אנחנו מזמן לא מרגישים את האחרים, רק את ההנאות הרגעיות, ההצלחה האישית וכמובן את המזומנים.

אז בואו אהובים, תקשיבו. אני חוזרת מהמתים כדי לספר לכם שהגיע הזמן שנהיה ממש אחים. יאללה, אין לנו זמן, הכול מתדרדר, אז בואו נתבגר. אנחנו חושבים שיש פה כל מיני אחראים ואשמים. אבל בעצם כל מה שאנחנו צריכים זה להרגיש אחד את השני קרובים.