בעיר אחת קטנה

פתאום אני מבחין במוכרת אחת חמודה במשקפיים, היחידה שלא ניגשה אליי. היא עומדת בצד וממשיכה לנקות צנצנות. אני ניגש אליה ואומר, "היי. את מוכנה אולי להמליץ לי מה לקנות?". היא מסתובבת אליי ושואלת כממתיקה סוד, "אתה באמת רוצה לדעת איזו הכי טובה?", "ברור", אני עונה ומרגיש שמצאתי מי שיעזור לי באמת.

היא מטפסת על סולם גבוה עד למדף הכי עליון, ומורידה ממנו צנצנת מיותמת שמכוסה בשכבת אבק עבה, כל כך הרבה אבק שאני לא מצליח לראות מה כתוב עליה. היא מעבירה מטלית בעדינות ומסובבת אליי. "אהבת הזולת?", אני קורא את הפתק ושואל מופתע, "את בטוחה? כמה זה עולה בכלל?". "זה בחינם", היא עונה לי, "אין לזה ביקוש, אפילו במתנה אנשים לא לוקחים", היא אומרת בעצב. "אנשים חוזרים לפה שוב שוב, ככה במשך שנים, כמו מכורים, קונים עוד ועוד רצונות, מקווים ליהנות ממשהו למשך יותר משבוע, אבל זה לא קורה. ובכל זאת את זאת הם לא לוקחים", היא נאנחת.

משהו במבט שלה נראה לי אמיתי, וברור לי שאין לה אינטרס לתת לי משהו בחינם. "סבבה, תארזי לי". היא פותחת את המכסה, מקרבת את האף ונושמת לקרבה נשימה גדולה. היא ממלאת לי כמות נדיבה מהאבקה ומושיטה לי בחיוך חם ורחב, "לפה כבר לא תחזור, דווקא חבל", היא משפילה מבט ביישן. "אני אבוא לספר לך איך האבקה, טוב?", אני עונה לה ומחייך חזרה.

אני יוצא מהחנות, מחזיק את האבקה כאילו זה הדבר הכי יקר במציאות. יש לי תחושה טובה בכל הגוף. משהו בחיים שלי עומד להשתנות.