תנו לנו הזדמנות לחזור אחורה, ותוך שנייה אנחנו מעיפים את כל בעלי החיים חזרה לחוריהם וגודשים את בתי הקפה, הקניונים, המספרות ושדות התעופה, מלכלכים את האוויר בשנאת חינם, במחשבות רעות זה על זה, ושימות העולם. מצד שני, מי היה מאמין שיגיע כזה וירוס ויטרוף את הקלפים, יעצור את הכל? כמו בסרט אפוקליפטי, הרחובות ריקים מפריז, דרך מוסקבה ועד מנהטן. עולם שומם. ואם הכל יכול לקרות, בואו נחשוב שגם אנחנו מסוגלים להשתנות. גם זה יכול לקרות.

המצור הזה שאנחנו נמצאים בו מאלץ אותנו להפסיק להזיק זה לזה ולסביבה. כבר עכשיו נעלמים התחרותיות, הרצון להצליח, להרוויח ולהתגאות מעל כולם. אנחנו מסכימים לסגור את העסקים, לשבת בבית, מקבלים בהכנעה את ההנחיות שנוחתות עלינו חדשות לבקרים, משלימים עם המצב.

הימים והשבועות חולפים, והקורונה נשארת ומחוללת שינוי הדרגתי. אנחנו מתרגלים לקצב חיים אחר, בלי עבודה וריצות, ועם הרבה זמן למחשבה. עוד מעט נוריד עוד הילוך, נראה פחות נטפליקס ונדבר פחות בפלאפונים. כל העולם נכנס לתרדמת, נרגע, מחליף צורת חשיבה, רצונות, שאיפות וערכים.