הסוף לסיפורה של שפחה

הסיפור שלנו מתחיל אי שם לפני כמה עשרות שנים. היה הייתה פעם אישה שעבדה קשה בבית, ולא הייתה לה מכונת כביסה או מעבד מזון נינג'ה, ולא עלינו, גם לא היה לה דייסון. ובכל זאת היא עמלה, השקיעה וטיפחה את ביתה ומשפחתה, גידלה ילדים לתפארת, והייתה עמוד התווך של הבית, הקהילה והחברה.

ופתאום קרה מהפך. ישבו להם הטייקונים של אז, וחשבו וחשבו איך להרוויח יותר, ולפתע עלתה במוחם הברקה! במקום לשלם לגבר משכורת שתספיק לפרנס את משפחתו, נשלם לו פחות ואז גם אשתו תעבוד ונשלם לה עוד פחות, וככה נרוויח ארבע ידיים עובדות במחיר "2+2".

התרגיל הצליח, והאישה עזבה בלב כואב את הבית והילדים ויצאה לעבוד תמורת שכר רעב. אל תיעצבו, בפרק הבא נעטוף את האירוע הטראגי בעטיפה פמיניסטית נוצצת ונוסיף נופך הירואי לסיפור שייתן לנו הרגשה טובה.

ברשותכן נדלג הלאה בדפדוף זריז היישר לפרק על האישה המודרנית. שוב האישה עובדת קשה, רק הפעם כפליים, גם בבית וגם בעבודה. הלב שלה חצוי בין השאיפה לבנות קריירה לבין הרצון להיות אימא נוכחת ומשמעותית, ובסוף היא מרגישה תמיד החמצה מסוימת בשניהם.

אבל עזבו, העיקר שיש הרבה תמונות בפרק הזה. תמונות של נשים בעמדות מפתח, של משפיעניות ופוליטיקאיות עם חיוך מנצח. והאם הן הפכו את העולם למקום טוב יותר? האם בזכותן יש פחות מלחמות, פשע ואלימות, עוני וילדים רעבים, קיטוב חברתי? לא ולא, בחיי פרק מאכזב. כשהגיבורות פילסו את דרכן בעולם גברי, נשתכחה מהן הדאגה הנשית הטבעית למשפחה, לחברה, לעתיד.

נראה שגם הפרק הזה עומד להיגמר, ופרק חדש בחיי החברה האנושית מתחיל. מגפת הקורונה מחזירה אותנו הביתה לחיק המשפחה, אבל הפעם יש לנו מכונת כביסה ונינג'ה ודייסון, וסופסוף יש לנו זמן לדבר עם הילדים שלנו שכבר חוטפים דיכאון מהזום, לדאוג להם לחינוך הולם, ללמוד ולהתפתח בעצמנו, ולטפח חברה טובה ומאושרת יותר.

נכון שזה מבאס וקשה בהתחלה ונדמה שחזרנו אחורה, אבל זה לא נכון. הסיפור שלנו מתקדם קדימה למקום חדש. אולי את השינוי שלא הצלחנו לחולל באינספור משרות ותפקידים, נצליח לעשות דווקא מהבית. שוב נהיה עמוד התווך של המשפחה, הקהילה והחברה, ונחנך דור חדש וראוי שיצעיד את העולם לחיבור וקשר טוב בין בני אדם.

אנחנו מטביעות את חותמנו בעולם, ואין ג'וב משמעותי ומספק יותר שדורש כל כך הרבה יצירתיות, תבונה ולב. ובינינו, אם לא ניקח אחריות ונבנה את החברה כמו משפחה אחת, נארגן את העולם כמו בית אחד כמו שרק אנחנו מסוגלות, אין לאנושות אופק ותקווה. הפעם אנחנו אלה שכותבות את הפרק הבא.