אלה לא החיים שלי, נכון לרגע זה

אז נכון, אלה לא החיים שלי, נכון לרגע הזה, אבל אלה החיים שהייתי מאחלת לכולנו. ולמה לא, בעצם? למה אנחנו לא יכולים לחיות חיים טובים, שלווים ומאושרים? למה שדרך החיים הזו לא תהיה השגרה שלנו?

לא נולדנו לעולם הזה בשביל לקנות ולמכור, וגם לא בשביל להיות סגורים במשרד תשע שעות ביום, במקרה הטוב. נולדנו בשביל לחיות בשפע ואושר, והעובדה שזה נשמע לנו אוטופי מעציבה אותי מאוד.

כל מה שצריך לעשות בשביל שזה יתגשם, זה לשפר את מערכות היחסים בינינו, כי מכאן נגזר הכול.

היום מפעלים ותעשיות מייצרים הרבה מעבר לצורך האמיתי שלנו, כמויות של אוכל נזרקות מדי יום בעוד שיש אנשים הגוועים מרעב, בני אדם שחיים בין הרי זבל, האוקיינוסים מתמלאים בחומרים רעילים, וכל זה קורה פשוט כי לא אכפת לנו אחד מהשני.

לא אכפת לנו שאנחנו הורסים את הבית שלנו שבו כולנו שכנים, לא אכפת לנו שמנצלים ילדים לכוח עבודה זול, לא אכפת לנו שחיות נחנקות ומתות מהאשפה שאנו משליכים.

כל שינוי לטובה או לרעה יגיע משינוי ביחסים בינינו. אם בעל המפעל יחשוב על הצרכנים שלו כאילו היו משפחה, הוא לעולם לא יוכל לייצר מוצר שיגרום להם נזק, ובתמורה הצרכנים שלו יודו לו ויעריכו את היושר והאכפתיות שלו.
אם בעל הבנק יחשוב על האנשים קודם ועל המזומנים אחר-כך, הוא לעולם לא יוכל לגבות עמלות וריביות מופרזות כל-כך, ובתמורה יזכה לכבוד והערכה מאנשים.

כשכסף וצריכה יפסיקו להיות החמצן שאנו נושמים והדם שזורם לנו בעורקים, אז נתחיל לשים לב לדברים החשובים באמת, ונתחיל למדוד הצלחות בצורה אחרת.

מדינה מוצלחת היא מדינה שיש בה הכי הרבה אנשים מאושרים, היא מדינה עם זיהום האוויר הנמוך ביותר, עם הייצור הכי יעיל, מדינה שבה האנשים עובדים בשביל לחיות ולא חיים בשביל לעבוד.

אז בפעם הבאה שתפגשו שכן בחדר המדרגות תגידו לו שלום ותשאלו לשלומו, כי שינוי גדול מתחיל בהרבה שינויים קטנים, וכולם פנימיים שלנו, ביחסים בינינו.
כמו שאמרו חכמים ממני, זהו צעד קטן לאדם וצעד גדול לאנושות.