תפריט
תפריט
כל אמא מכירה את המושג ״קפיצת גדילה״. זה שלב שבא אחרי שהתינוק או הפעוט יונק ללא הפסקה, בוכה שעות ארוכות ולא ניתן להרגיע אותו או שהוא חולה עם חום גבוה. לאחר התקופות הקשות או הלא נוחות האלה נראה כאילו הילד עשה מעין קפיצת גדילה וממש ניכר עליו שהתפתח. הוא פתאום מתחיל לצעוד או להרכיב מילים למשפטים או לעשות בקלות פעולות שקודם היה נראה שהוא רחוק מהן. הוא גם נראה בוגר יותר ביכולות שלו לחכות בסבלנות או מקרין יחס אוהד יותר לסובבים אותו.
באופן דומה, וירוס הקורונה משנה אותנו או ממש מתכנת מחדש את התפיסה ואת הנפש שלנו ומכין אותנו ל״קפיצת הגדילה״ שלנו.
מספר דיווחים לאחרונה מצביעים על הפרעות מוחיות שנמצאו אצל מחלימים מקורונה. ב"ניו יורק טיימס" נכתב: "בקרב חולים שאושפזו בוווהן, סין, יותר משליש חוו תסמינים של הפרעה במערכת העצבים", ו"חוקרים צרפתים דיווחו כי 84 אחוזים מהחולים בקוביד-19 ששהו בטיפול נמרץ חוו בעיות נוירולוגיות, ו- 33 אחוזים המשיכו לחוש בלבול וחוסר התמצאות גם לאחר ששוחררו."
וירוס הקורונה מדביק כל אדם, אם כי בדרכים שונות. זה לא אומר שכולנו נסבול או נהיה חולים, אבל כולנו נרגיש שאנחנו משתנים – חיצונית ופנימית – בהתנהגות, במחשבות ובמעשים שלנו. בכל דבר שאנחנו עושים, משהו יהיה שונה.
כרגע אנחנו שמים לב בעיקר לשינויים שטחיים – השפעה על החושים שלנו, כמו ראייה מטושטשת, אובדן יכולת הריח והטעם וכדומה. אולם ההשפעה חודרת הרבה מעבר לחושים הגופניים. אם נסתכל בתוכנו באמת ובתשומת לב, נגלה שאנחנו כבר לא אותו אדם שהיינו לפני פרוץ הקורונה. אפשר ממש לשים לב איך המחשבות שלנו משתנות, השאיפות, התקוות והציפיות.
וירוס הקורונה מכריח אותנו לשקול מחדש את הערכים שלנו, את סדר העדיפויות שלנו ואת מערכות היחסים שלנו. בהדרגה נבין כי לא ניתן למצוא אושר וסיפוק מתמשך בצבירת עושר או רכוש. בית גדול יותר לא יעשה אדם מרוצה ובטח שלא מאושר. גם לא יותר אפסים בבנק שנותנים סיפוק רק כשהם גורמים לנו להרגיש שיש לנו יותר מאחרים.
אולי אנחנו לא שמים לב שהשתננו, וכמו התינוק בטח שלא יודעים גם למה, אבל בעוד כמה חודשים, כשנביט על מי שהיינו בתחילת העשור הזה, נראה כמה רחוק הגענו. לא נחשוב שהשתננו בגלל הנגיף, אלא פשוט נטפח ערכים שונים ממה שאנחנו אוחזים בהם היום.
הנגיף כופה את השינויים שלו. הוא מניח את תחושת האחריות החברתית על נפשנו. הרעיון שאני לא לובשת את המסכה כדי להגן על עצמי, אלא למען ביטחונם של אחרים סביבי – כך שאני לא אדביק אותם, מכיוון שאני יכולה להיות נשאית אסימפטומטית – הוא זר להלך הרוח שאליו חונכתי לשמור קודם על עצמי. אבל בהלך הרוח שנחקק כעת על ידי וירוס הקורונה, זה הופך להיות כורח המציאות שלי ושל כולנו.
יחד עם זאת, צפוי שהמגיפה תוביל את זה רחוק עוד יותר מהחובה ללבוש מסכות. ההמשכות של המגיפה, בדומה לתקופות מחלה ארוכות, גורמת להשלכות גדולות יותר על החיים ומדובר בהשלכות מדיניות ואף גלובליות. עד כה המגיפה הרסה את תעשיית הבידור, את תרבות האוכל בחוץ, את הטיסות לחופשות מעבר לים והנחיתה מכה קשה על הרעיון של קניות פיזיות, היא למעשה מכריחה אותנו לחוקק אחריות חברתית גם ברמה הכלכלית. המדינות מתחילות להבין שעליהן לעזור למי שלא יכול למצוא הכנסה לקבל את הפרנסה המינימלית למחיה. במקביל, ימצאו דרכים שהציבור שאיבד את עבודתו ימצא דרך לתת חזרה משהו בתמורה למדינה שמחזיקה אותו.
כמו ילד שגדל אל תוך ההבנה שהוא חלק ממשפחה ושיחס הדדי טוב יוצר מציאות משפחתית טובה, כך נצטרך ללמוד כי בחברה שבה מושתתת אחריות הדדית, אנו מקבלים את מה שאנחנו צריכים, אך עלינו גם לתת. יתר על כן, רק מי שנותן מרוויח את הזכות לקבל. זה לא אומר שכולנו נותנים את אותו הדבר, מכיוון שלא כל האנשים זהים, אך מובן מאליו שכל אדם צריך לעשות מאמץ מינימלי לטובת החברה. בקרוב נבין שככה זה אמור להיות. זה יראה לנו טבעי וכמו הילד שהתבגר, אפילו לא נזכור שפעם חשבנו אחרת.
השינויים החברתיים והרגשיים שיוצר הנגיף כבר בעיצומם. ככל שנלך איתם, כך נרגיש טוב יותר לאורך הדרך. ככל שנתנגד יותר, כך הנגיף יהיה אגרסיבי יותר. אנו עוברים לעידן של אחריות חברתית, שגשוג, ואושר לכולם, והנגיף הוא המדריך הסמוי והמדהים שלנו.
© כל הזכויות שמורות לישראלית – עיתון נשי חברתי
מבית קבלה לעם
הצהרת נגישות