המקום שבו אנחנו צודקים

אנחנו גדלים במעין מחשבה כזו, שאנחנו חייבים תמיד להיות צודקים ושיש איזו משוואה ברורה – אם אני צודק אז ניצחתי, אם אני טועה אז הפסדתי. ומי אוהב להפסיד? אז אנחנו מתעקשים, מתווכחים, מתפלפלים – הכול כדי לשכנע את כולם שהצדק עמנו.

אבל הבעיה בגישה הזו שסיגלנו היא, ששכחנו שאנחנו אנושיים. ושאנחנו טועים. והרבה. אבל מהרגע שהתחלנו להתווכח, הרבה יותר קשה לקחת צעד אחורה ולהודות בטעות, ההפסד מרגיש כהכרעה מוחלטת וכל ויתור קטן מרגיש כמו אגרוף בבטן (ומי אוהב אגרופים בבטן).

אבל מה קורה כשאנחנו בכלל לא מכירים את החומר, אבל חייבים להיות צודקים? מה קורה כשמתפרצת מגפה עולמית, נגיד, וכל אחד חייב להכריע את הכף ולהוכיח שהצדק איתו? אז אנחנו מקבלים בלבול טוטאלי, שטויות בכל מקום, וויכוחים, מיליון ויכוחים. מסכות, לא מסכות, סגר, לא סגר, "אבל באיטליה זקנים", "בספרד עניים", "בגרמניה יש מילקי וכולם מאושרים".

אבל העניין הוא, שמגפות לא מנצחים בצדקנות, הטבע לא פועל לפי הגחמות שלנו ולא נדמה שלקורונה מזיז שאני בטוחה שהיא תעבור מהחום, או מהקור, או כשתתחלף הממשלה, או כשיגמרו ההפגנות. כי הטבע פועל בצורה הרבה יותר פשוטה, אינטגרלית, כזו שבה כל חלק הכרחי לשמירה על האיזון, על ההרמוניה.

כמו בגוף האדם, מספיק תא אחד מורד וכל המערכת בקריסה. והעניין הוא, שגם אם אנחנו בוחרים להתעלם מכך – אנחנו חלק מאותה המערכת השלמה. משמע, שכל ויכוח, התנגחות ורצון למחוק את מי שלא חושב כמוני, מפר את האיזון ומרחיק אותנו צעד נוסף מניצחון המגפה.

ועכשיו אנחנו צריכים להחליט מה אנחנו באמת מעדיפים – האם להצטרף לטבע, לנהוג בהדדיות ולהכריע את המגפה או להמשיך לריב ולקרוס תחתיה, להיות צודקים וחולים או טועים ובריאים, מנצחים עם מיטות שממלאות את בתי החולים או מפסידנים שיכולים לראות את הסבים שלהם?

זאת האמת הלא נעימה – מהמקום שאנחנו צודקים לא יצמחו פרחים באביב, וגם לא יחלפו מגפות בחורף, וזה הכול עניין של בחירה.