לוותר או לצאת פראייר?

אתמול הילדים היו סוערים במיוחד. יש ימים כאלה שהם גועשים ורועשים. גאיה הייתה כעוסה במיוחד. בסופו של דבר, בשעה שכבר רציתי לזחול למקלחת ולמיטה, היא סיפרה לי שלפני יומיים היא רבה עם אחת החברות בכיתה. הן ישבו יחד ליד אותו השולחן, ואז בלי הודעה או בקשה החברה קמה ועברה מקום. גאיה קראה לה חזרה, אמרה לה שזה לא יפה ככה לעזוב בלי להגיד ובלי לשאול את המורה, ושתחזור לשבת לידה. לי היא הוסיפה ואמרה, "ממש רציתי באותו יום שמישהו יישב איתי, לא רציתי להישאר לבד". אותה חברה אמרה לה ממש בלי בושה, "לא אכפת לי ממך בכלל. רק מעצמי. ובכלל, ההורים שלי נותנים לי כל מה שאני רוצה, ולא אכפת לי ממך".

הלב שלי נצבט מהמילים האלה וחזרתי בזמן 30 שנה אחורה, לפעמים ההן שאני נפגעתי, שתקתי ומילאתי את הכרית בדמעות. גאיה הישירה אליי מבט ואמרה: "היא פגעה בי, אימא. כי היא אמרה לי שלא אכפת לה ממני בכלל אלא רק מעצמה. ושהיא מתנהגת ככה כי היא מקבלת מה שהיא רוצה בבית. בגלל זה!". חייכתי אליה, אחזתי בידה וחיבקתי אותה. דיברנו קצת על טבע האדם, על כך שבעצם כולנו כאלה, רוצים את טובת עצמנו ופחות את זו של הסביבה, ושבאמת, זה כל כך לא נעים שמדברים אליך ככה ומה כדאי לעשות במצב כזה כשהאגו מתפרץ בפראות.

אם אנחנו עסוקים רק בלקחת ולא בלתת ולהעביר הלאה, אז אנחנו סותמים את עצמנו. מערכות הטבע בנויות מפלוס ומינוס, מהתכווצות ושחרור, ודווקא שני כוחות מנוגדים אלו הם שיוצרים את ההרמוניה אותה אנו רואים בטבע. כאשר האדם עסוק בנתינה ומחשבה על אחרים, חייו יהיו מסופקים ומלאים יותר עם מצבור כוחות רב יותר מאשר לאדם שעוסק במחשבה על עצמו בלבד.

גורם נוסף לעייפות הנפשית טמון בעולם הווירטואלי, המרוחק והמלאכותי אותו יצרנו לעצמנו. מצד אחד אנו מרוחקים ומנותקים מתקשורת של מגע ומבט קרוב, כאשר מסכים אחר מסכים מפרידים בינינו. מצד שני, אנו חשופים אחד לשני בכל ציוץ, פוסט ואינסטוש, כך שדרך אין סוף כלי תקשורת אנו מוסרים את רוח העייפות הזו אחד לשני עם שפע השפעות שליליות.

גילוי עולם אינטגרלי ומקושר מצד אחד, והנתק וההשפעה השלילית זה על זה מצד שני, יוצרים מעין פער בין הצורך לקשר אמיתי לבין חוסר הקשר אותו יצרנו, ועל כל זה בסופו של דבר רק אהבה וקשר חם יכולים לכסות.