תפריט
תפריט
לילה רביעי עם מעט שינה טרופה וכל רעש מקפיץ את הלב.
אנחנו מורגלים. קשוחים. אבל גם הקשוחים לפעמים נשברים. אנחנו לא חיילים בחזית, אבל אנחנו חיילי העורף. חייבים להתגבר ולהתאפס מהר. בתוך שניות.
האוויר נתקע בנקודה לא ברורה בין קנה הנשימה לריאות. המתח מזדחל לאיטו, בליווי בומים בלתי פוסקים וחלונות רועדים. אם אפשר לשים קיר, להיות אדיש, לנהוג כמו מכונה משומנת היטב ולעשות בקור רוח מה שצריך לעשות, הרי שברגע אחד הכול מתפרק, הרצון לבכות גובר על קור הרוח. הנחמה הקטנה-גדולה היא בכך, שהילדים ישנים חזק ולא שומעים כלום. המחשבה הזאת שנורא רוצים לגרש, לאיזה עולם הבאנו אותם בכלל? תמונות רצות בראש. הפנים של הנפגעים, הרס, דם, מוות.
ואז מזדחלת לה ההבנה הזו שבעצם אין לנו שליטה על כלום כמעט. כמעט. מלבד על היחסים בינינו. והיחסים בינינו לא משהו, בואו נודה על האמת. המלחמה הזאת הוציאה את כל השדים האפלים שהסתתרו בנו והם משתוללים עכשיו. מהומות ברחובות. פצועים קשה. יריות, דריסות, אבנים ומקלות. זה קורה אצלנו, ממש כאן מתחת לאף, ואנחנו שותקים. אנחנו צריכים לשבור את השתיקה, את האדישות, ולהילחם על אחדותנו, עם ישראל. באחדותנו אנחנו בונים עתיד לילדינו. באחדותנו אנחנו יכולים לכל הצרות, ועל זה אסור לנו לוותר.
יש עוד אהבה בעולם, ובעזרתה נוכל לגשר על הפערים בינינו. אנחנו לא חייבים להיות דומים, אבל אנחנו מחויבים לבנות רשת קשר בינינו, רשת קשר כזאת שנוכל להבין אחד את השני למרות ההבדלים, למרות השוני, ולבנות משהו חדש, אמיתי ומשותף.
© כל הזכויות שמורות לישראלית – עיתון נשי חברתי
מבית קבלה לעם
הצהרת נגישות