התחושות והמראות הקשים הם רק יריית הפתיחה לתקופה הקשה הניצבת לפנינו.
שובו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו מפתיע, הרי לא פתרנו דבר וחצי דבר עוד מטרם קום המדינה ועד היום. גם אם היו אי אלו שינויים קוסמטיים ביחסינו עם הערבים בעקבות השפעות העולם, בסופו של דבר השנאה עתיקת היומין המושרשת בליבם רק גוברת מיום ליום, מחכה לשעת כושר לפרוץ החוצה.
לא צריך סיבה מיוחדת כדי לרצות לפגוע בנו, די להם בהזדמנות, בפתח צר, ואנחנו מספקים הזדמנויות בשפע ופותחים את הפתח במו ידינו. איך? הסדקים להיכנס בהם נמצאים בינינו, בחברה הישראלית. אנחנו מפולגים, שקועים בוויכוחים ועימותים, בשנאת חינם שעולה על גדותיה. אפשר לראות את הקרע החברתי מהממשלה שאינה מצליחה להתייצב ועד האווירה ברחוב הישראלי.
המלחמה האמיתית מתרחשת בתוכנו, אין לנו אויב גדול יותר מאשר אנחנו עצמנו. חוסר החיבור והיחס השלילי בינינו מתפשט ומקרין לכל העולם, מתפשט כמו אדוות במים ומסית את כולם לכיוון של שנאה, שבסופו של דבר מופנית חזרה כלפינו. עד שלא נתקן את היחסים שלנו, שום דבר טוב לא מצפה לנו באופק.
אומנם אנחנו עם קשה עורף שלא לומד ממכות, הטילים עפים מעל ראשינו ואנחנו נותרים אדישים למדי, אבל עלינו לשמוע בכל אזעקה קריאת השכמה, לראות בכל התפרעות תמרור אזהרה.
אנחנו צריכים להבין שכל התקוות לביטחון ושלום, לחיים רגועים וטובים לנו, לילדינו ולנכדינו, הכול תלוי רק בחיבור בינינו. כלל אחד בלבד עלינו לקיים, "ואהבת לרעך כמוך". כשתהיה בינינו אהבת אחים, גם היא תתפשט במעגלים ותעורר כוח חיובי בכל האנושות עד לאהבת עולם.
״ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו ייבנה על ידי אהבת חינם״ (הרא״ה קוק).
© כל הזכויות שמורות לישראלית – עיתון נשי חברתי
מבית קבלה לעם
הצהרת נגישות