כש-80 וארבע נפגשים

התוכנית 80 וארבע שמחר בערב (ראשון) יוקרן הפרק הבא שלה, מפגישה בין שני הקצוות – גיל שמונים וגיל ארבע. התוצאה גורמת למאגר הדמעות לעלות שוב ושוב על גדותיו. ומה שבולט יותר מכל בתכנית הזו הוא המפגש בין שני הקצוות שצריכים להיות מחוברים, ובחיים המלאכותיים שבנינו הפכו לכל כך מנותקים.

מדהים שדווקא החיבור הזה לוחץ לנו על כפתורי הרגש ומצטלם כל כך טוב. הם אפילו לא הסבתא והסבא הביולוגיים של הילדים. מה שמעורר תהייה לאיזה אפקט של עוצמה רגשית היינו מגיעים אם היינו מצליחים לחבר בין עוד קצוות שונים בחברה, ולקחת את הריאליטי – דוקו – כל ז'אנר שתרצו – לכיוונים הפוכים ממה שאנחנו רואים כאן בדרך כלל.

חיבור אנושי עושה לנו טוב, ו-80 וארבע מיטיבה להבליט את זה ולעורר בנו את הגעגוע העמוק והמודחק היטב הזה. פני הילד של ישראל הופמן בן תשעים, צועד במסדרון, על פניו חצי חיוך עדין ותמידי המכסה על הבדידות והאבל על אשתו האהובה, אומרים את הכול. דווקא במצבים האלו של זקנה ושל ילדות מוקדמת, אנחנו קרובים יותר לטבע. פשוטים, טבעיים, נטולי העמדות פנים. בילדים עדיין אין שקרים וחכמולוגיה, ולזקנים כבר אין בשביל מה. ואז אפשר ליצור קשר.

וכמו שמספרים הזקנים בתוכנית, בתוך היומיום שמלא בעיקר בתחושת ריקנות, הקשר עם הילדים נותן להם הרגשה שיש בשביל מה לחיות. ובפעוטות הקופצניים והחייכניים, הקשר עם הזקנים מפתח אמפטיה, בגרות ויכולת ההקשבה. היה מעניין לראות בתכנית יותר מקרוב את השינויים העדינים שעוברים הילדים מתוך המפגש המיוחד הזה. נקווה שבפרקים הבאים נחווה גם את זה.

מעבר להצצה לתוך עולמם של הזקנים שגרים בבית בלב, יש כאן מסמך מעורר מחשבה על האופן שהחברה המתקדמת והמודרנית שלנו בנויה. על מה שאנחנו מפסידים ועל מה שנרוויח אם נייצר כאן שינוי. זקן עם הליכון מתגלגל, זז בכבדות וחושש ליפול, הופך שקוף בחברה התזזיתית שלנו. בין כל הביטים המרצדים אנחנו כבר לא רואים שהזקנים בחברה תפקידם להיות ממש מאגר של חכמה. הניסיון והידע העצום שצברו הופכים אותם למקור של כוח, עוצמה, משענת, לחלק חשוב מאוד מהטבע, לזקני השבט. והחברה המתקדמת שלנו הפכה אותם לבלתי נראים.