מתי קבעו חכמינו את חג השופינג היהודי?

"מצעד פדיחות הקניות" שעולה לרשת מדי פעם וחושף את הפער בין מה שאנחנו מזמינים לאיך שהמוצר נראה במציאות לא מרתיע אותנו. גם המינוס לא מאיים עלינו, או העובדה שעד שנגיע לרכב עם השקיות כבר נרגיש רעב לעוד. אלה החיים. כך אנחנו מספרים לעצמנו. שלי פרץ תוהה האם צריך נס כדי שנבין שיש הנאות גדולות יותר מעוד כמה סמרטוטים בארון

שלי פרץ

מתישהו, בלי ששמנו לב, נכנסו שמות בני הבליעל ללקסיקון החגים שלנו: שופינג איי-אל, בלאק פריידי, סייבר מנדיי, יום הרווקים הסיני, חג המולד, בוקסינג דיי ומכירות סוף העונה. יש הסוברים שחג הבזבוזים נעשה תחת עינינו המרותקת לחלון הראווה – החג הארוך בשנה. חג שבו הגיבור שמנצח את כל הרעים הוא כרטיס האשראי עם הפס השחוק ביותר. וכאשר אנחנו מצויידים בו, לאיש כבר לא אכפת שאנחנו יהודים.

 סתם כדי לסבר את המינוס, רק השנה, במהלך יום הקניות הבינלאומי הבלאק פריידי, גיהצו הישראלים את הצווארון הלבן שעליו חתומים 915 מיליון שקל. התעשיינים כמובן מרימים לנו לחיים מהקומה ה-101 בגורד השחקים נוטף הזהב שבו הם יושבים. הם מבטיחים שזה רק ילך וישתבח: 4.8 טריליון דולר. זה הסכום שצפויים להוציא משקי הבית בעולם בשנת 2021 על רכישות מקוונות. כלומר קפיצה של 70% בשלוש שנים. ולמה זה נוגע לנו?

סביר להניח שרובנו נכללים ב-93% מהישראלים שמבצעים קניות באינטרנט, או מרחיקים לכת וקונים טיסה מוזלת לחגיגת השופינג העולמית, כי בחו"ל, אתם יודעים, סיילים זה סיילים ולא רק שלטי חוצות גדולים בלי כיסוי. וגם אם אנחנו מאלה שפשוט קופצים לקניון בתאריכים הנכונים כדי לדלות כמה שיותר בכמה שפחות, הרי כולנו שותפים לשגעת המבצעים.

"מצעד פדיחות הקניות" שעולה לרשת מדי פעם וחושף את הפער בין מה שאנחנו מזמינים לאיך שהמוצר נראה במציאות לא מרתיע אותנו. גם המינוס לא מאיים עלינו, או העובדה שעד שנגיע לרכב עם השקיות כבר נרגיש רעב לעוד. אלה החיים. כך אנשים נהנים היום, אנחנו מתרצים לעצמנו, אפילו קראנו מחקר או שניים שקניות מאריכות חיים, ובכלל המחירים ממש שווים!

הטבע משלם ביוקר על השופינג שלנו

בין ההמולה לבהלת הקניות הבאה לעיתים מתעוררת בנו השאלה: תכל'ס, בשביל מה? זה לא שהחומר חסר לנו. הרי לא פעם אנחנו ממהרים הביתה להוציא בגדים מהארון רק כדי למלא אותו בחדשים, כנ"ל לגבי כלי בית, מוצרי חשמל, מכשירי סלולר ושאר דוממים. אז מה יש בחתיכת הבד הלא-איכותית הזאת שעושה אותנו מאושרים?

אם תשאלו את המומחים לאופנה, תשמעו שהפכנו לצרכנים בולימיים ואגרסיביים. אנחנו מושפעים מהתקשורת ומתרבות הרשתות החברתיות שמעודדות את התופעה, וזה עוד לפני שאמרנו מילה על נזקי התעשיה וביעור היערות, או על העובדה שחולצת טריקו אחת שמחזיקה בארון עונה אחת, צורכת 2,700 ליטר מים, או בטרם תהינו על גורלם של עשרות אלפי בנגלדשים שמועסקים בתנאי עבדות.

שופינג במרחק נגיעה

"שופינג רגשי", הפסיכולוגים קוראים לתופעה. אנחנו מנסים לגהץ את הכאב שלנו בכרטיס האשראי. בטוחים שרק אם נקנה "גם את זה" נהיה מאושרים יותר. אבל לחכמת הקבלה יש גישה שרואה מעבר לתענוג הרגעי, המיידי.

הכול משחק של "אורות" (מילויים) ו"כלים" (רצונות), אומרים המקובלים. הרגשת ה"אושר", המוטלת בספק, נובעת רק מ"עסקה עתידית" שמאירה לנו מרחוק וגורמת לנו לרוץ אחרי העונג הבא. ברגע שהסחורה ארוזה בידינו, כלומר הכלי התמלא באור, ענן האילוזיה הוורדרד מתחיל להתפוגג עד שנעלם כליל ומותיר אותנו רעבים, אלא שאז הכלי, הרצון לקבל הנאה, גדל כפליים.

זו הסיבה שהסבתות שלנו נהנו משמלה חדשה לפחות כמה שנים, ואנחנו, ברגע שלחצנו על הכפתור לאישור הרכישה, רוצות עוד.

אם נביט לעומק הגירעון הרגשי שלנו, נראה שאנחנו נוהרים לקניות כי זה גורם לנו להאמין שכך נהיה מוערכים יותר. ראשית, מוערכים בעיני עצמנו, כי גם אנחנו יכולים לחיות טוב, ברווחה, להתחדש, לעמוד בסטנדרטים החברתיים שלא מפסיקים לצעוק לנו בכל רמות ההכרה: "קנו יותר", לא משנה כמה חוסמי פרסומות נפעיל.

שנית, מוערכים בעיני הסובבים אותנו, עם המגפונים מעור חמור והסוודר אנגורה המפנק, הארבע על ארבע השחורה, והדייסון התלוי בנונשלנטיות על קיר המטבח, המסקנה המתבקשת: אנחנו שווים. ולכן אולי אף אהובים יותר. מה שאומר, אנחנו מחפשים לשפר או להמריץ את תחושת האני שלנו ובעיקר את היחסים שלנו עם הסובבים.

זו תפיסה שתומכת במסקנה שחשפו מחקרים רבים, שהסוד לאושר טמון ביחסים של האדם עם האחרים.

תארו לכם פרסומות על חיבור פשוט בין אנשים

איפה מתחילה הבעיה? באגואיזם הצר של התקשורת, שכדי להטפיח את כיסה ואת כיסם של התעשיינים, היא מוכרת לנו אשליה שהשופינג הוא מה שישפר את הקשרים שלנו. וזה שקר בוטה. לא רק שהשחור בעיניים כשמקבלים את פירוט האשראי אחרי הבלאק פריידי, מוביל לא פעם אנשים היישר ממדרגות הקניון למדרגות הרבנות. בסופו של דבר רבים מאיתנו, מבלי לשים לב, עוברים לנהל מערכת יחסים בעיקר עם ארון הבגדים שלנו ולא באמת עם האנשים סביב.

תארו לכן שהתקשורת הייתה מעודדת אותנו להנאות הקטנות של החיים? טיול עם חברים בחיק הטבע, לצאת לים להנות מהשמש, לשחק יחד עם הילדים. תארו לכן שאת טריליוני השקלים שנשפכים בשנה על פרסום לדברים שאנחנו לא באמת צריכים או רוצים, היו משקיעים בפרסום על חיבור פשוט בין אנשים. האם לא היינו יותר רגועים? יותר מוערכים? יותר חיים בשלום עם עצמנו, עם הטבע הסובב ועם הסובבים אותנו?