תפריט
תפריט
והנה היא הייתה שם, אימא שלי, מחזיקה שקית ממתקים ומתנה בשבילי סט סכינים למטבח (איך היא תמיד מאמינה בי!) וגם כועסת עלי מבעד למסכה שאני אף פעם לא עונה לטלפון. ואבא שלי מחכה באוטו, הראש שלו מציץ בגעגוע. איזה געגוע. אוף.
עכשיו בואו נהיה כנים, אני וההורים שלי זה אף פעם לא היה איזה סרט הוליוודי מתוק, יותר דומה לטלנובלה, ולא מזמן נקלענו לאיזה חילוקי דעות, ויכוח אפשר לקרוא לזה.
ואני הייתי עצבנית, ופגועה, ובטח גם הם, והייתי סגורה בתוך עצמי, בתוך הכאב שלי, בתוך אני ואני כי הרגשתי שאני צודקת. ממש צודקת.
אז הייתי צודקת ובודדה ואכלתי את עצמי על זה. ואז אימא שלי הופיעה לי במפתן הבית, ואם יש דבר שגורם לך להרגיש את האשמה של החיים שלך, זה שמישהו עושה עבורך משהו שאתה היית אמור לעשות עבורו. במיוחד שזו אימא שלך.
והאמת, שלא רציתי לכתוב את זה כי וואלה אני יוצאת פה בת מגעילה. בת-אדם מגעילה. אבל אולי אין לי מה להסתיר, כולנו קצת כאלה, ויקום האדם שלא התייחס מתישהו בחייו רע לאחרים. להוריו, לאחיו, לשכניו, לילדיו, לעמו, לעצמו.
מתביישת וכותבת, כותבת ומתביישת.
והם היו כך מולי, הוריי היקרים שאני אוהבת בכל ליבי,
הדמעות חונקות את הגרון והמרחק הפיזי הכפוי היה מורגש וצובט. רק לחשוב שפעם ברחתי מהם עד סוף העולם,
ועכשיו, רק רציתי להרגיש אותם קרוב קרוב.
ולא יכולתי שלא להרהר, שאולי, רק אולי, הקורונה זה "עונש" קטן שקיבלתי, אולי זה "עונש" שכולנו קיבלנו…
כאילו אומרת לנו – התייחסתם רע אחד לשני? רציתם להתרחק? אז הנה, בבקשה! קחו שני מטר, תסתכלו בעיניים ותשאלו את עצמכם מה אתם הולכים לעשות אחרת? ועכשיו, בואו נראה אתכם מתגעגעים
© כל הזכויות שמורות לישראלית – עיתון נשי חברתי
מבית קבלה לעם
הצהרת נגישות