בלי לחשוב פעמיים עניתי לביבי " זה פשוט, ערבות הדדית"

הגעתי למשכן הכנסת נפעמת ולחוצה מאוד; שיננתי שוב ושוב, משפט אחרי משפט. הגעתי עם מסר חשוב שרציתי להעביר וקיוויתי שיתייחסו אליי ברצינות. רציתי לבטא במילים את מה שבער בי ובכל המתנדבים שהכרתי מהעשייה החברתית, ופחדתי שלא אצליח להסביר את עצמי ושהכול יתפספס. כשהגיע תורי לדבר, קמתי. הקול שרעד בהתחלה הפך לבוטח ומלא התלהבות. סיפרתי בפני ראש הממשלה והשרים הנכבדים איך על בתי הספר להכין אותנו לחיים האמיתיים וללמד אותנו דרך דוגמאות וחוויות איך פועלות כל המערכות בחברה; איך לפתוח חשבון בנק, איך לבחור לעצמנו מקצוע ראוי ולמצוא עבודה טובה, איך לבחור בן זוג מתאים ולטפח זוגיות ארוכת שנים שלא תיגמר על מדרגות הרבנות, ובכלל, איך להסתדר עם אנשים. לרגע לא גמגמתי. את המשפט האחרון חתמתי בהכרזה שבמדינה שלנו, הכי הייתי רוצה שילמדו אותי לדאוג לזולת ולא רק לעצמי. ׳׳לא הספקתי לקחת נשימה כשראש הממשלה פנה אליי ושאל: "ואם תדאגי לאחרים, מי ידאג לך?". בלי לחשוב פעמיים עניתי את מה שהיה לי ברור כשמש: "זה פשוט. ערבות הדדית. אני אדאג להם והם ידאגו לי".

שמונה שנים עברו מאז. היום אני בת 23 ,נשואה ואימא לשני בנים. והנה מדינת ישראל מוצאת את עצמה שוב שבועות ספורים לפני בחירות חוזרות ובלי טיפת חזון, בלי תוכניות ומטרות עתידיות. המפלגות עסוקות בסכסוכים והשמצות, וגם אנחנו. מתוך הייאוש שחוזר ועולה אני מבינה שאם לא נבנה בינינו את החזון הזה, לא יהיה כאן טוב יותר. אז אם הייתי מוזמנת להיפגש שוב עם ראש הממשלה הייתי עונה לו בדיוק את אותה תשובה תמימה של ילדה, אבל הפעם בקול רם ומודאג, במבט בוגר ומפוכח. ערבות הדדית רלוונטית לנו יותר מתמיד, היא חמצן למדינה חנוקה משנאה, והיא תלויה רק בנו.